שורף

שנה ורבע בטיפול, ומתחיל להיות יותר מידי קשה... חשבתי שטיפול אמור לעזור, אך הדרך לא פשוטה... אני יודעת שהיו הרבה פעמים שהוצפתי, ושהצלחתי להחזיק מעמד... אך עכשיו אני רק רוצה לברוח... נהיה יותר מידי קרוב, ויותר מידי קשה לשאת את זה... המטפל שלי מנסה לעזור, אך אני מרגישה שכל פעם, עד שאני מצליחה קצת לשכוח ולהתרחק, מגיעה פגישה חדשה ופותחת לי את כל הפצעים... ואני כבר לא מסוגלת... חוויה של כמעט התפרקות... ואיתה החרדות הרגילות שלי של: אם עכשיו קשה לי כל כך וקשה לי לחשוב על עצמי בלי הטיפול, מה יהיה אחרי שאפתח את הכל? (אני בצעדים מאוד איטיים, כמעט ולא דיברנו עד עכשיו על מה הביא אותי לטיפול, ורק על דברים שיותר קל לי לדבר...) קשה לי הקרבה שפתאום קיימת, קשה לי העובדה שהוא גבר (שעד עכשיו היתה מעלה ולא חיסרון), קשה לי המחשבות כל היום סביב זה כבר כמה שבועות... החיים שלי נדחקו הצידה... וחוץ מתחושת פירוק, לא מרגישה כלום... דיברנו ומדברים על זה... אך איפה המוצא? ועכשיו זה רק מלכוד של מצד אחד לא מסוגלת יותר לדבר ולנסות להמשיך... ומצד שני גם לא מסוגלת לעזוב... מצב ביניים של כלוב של זהב... ושורף לי בלב... מה עושים? סליחה שנפלתי עליכם ככה.

היי .. אני מזדהה עם מה שכתבת כאן גם אצלי זה ככה . הנפש שלנו משול לעור . שהעור בריא שום מגע לא כואב להפך הוא דווקא נעים . שהעור הזה נחתך , נפצע ומזדהם אנו מנסים להגן על הפצע ומכסים אותו כדי שנוכל להמשיך לתפקד(וטוב שיש אפשרות כזו ). הנפש היא אשכרה הגוף הרגשי שלנו . הטיפול קצת משול לאזמל שחותך ופותח את הפצעים על מנת לרפא אותם, לכן זה כל כך כואב . לפעמים זה ממש מרגיש כמו ניתוח בלי הרדמה , אבל עד כמה שזה כואב וכמ שקל להאמין שרחוק מהטיפול הכל בסדר זה לא בהכרח נכון , פשוט מכסים שוב בכדי לתפקד . האפשרויות הם לטפל בפצעים המזוהמים ולגעת בפצע מזוהם זה כואב אחושרמוטה . זה לא הטיפול שמכאיב לך ,אלו הפצעים שבאים במגע עם הסביבה. לפעמים להיות בקשר כזה שהגעת אליו עם המטפל זה כמו ללחוץ ישירות על הפצע . זו כמובן נקודת המבט שלי . אני יודעת שרחוק מהטיפול אני רק חבושה , אבל ככל שאנסה להמשיך בחיי , אגלה שאותם פצעים שחבשתי מגבילים את חופש הבחירה שלי בחיים ותאמיני לי שאני ממש יכולה להרגיש שזה מה שיקרה אם אעזוב . עדיף שיכאב ועדיף שתזרמי עם זה כי איכשהו יצרנו לעצמנו מציאות מסוייטת שבו הוסכם שזה נורמלי לאפשר לכולנו להסתובב עם עור שהזדהם ,עד כדי כך שמצד אחד אנו צמאים למגע עד כאב- כי אנו יצורים חברתיים ומאידך גיסא כואב לנו לגעת אחד בשני בגלל הפצעים האלו . למה זה מתאפשר? זה כבר נושא אחר . אבל אני ממליצה לך להמשיך לבוא בכדי שתוכלי לצאת מכלוב הביניים הזה לעבר חופש אמיתי ולא לחזור לאותו כלא פנימי.

תודה על התגובה שלך... אני מזדהה עם מה שכתבת... נכון, אין דרך לטפל בפצעים בלי שיכאב... ויודעת שעוד יכאב לי, הרבה יותר... אך עדיין בקושי נגעתי בפצעים... וכבר כואב לי מאוד חזק... עצם הקשר מכאיב לי... כאילו הוספתי בעיה על בעיותי... אולי זו התלות שטיפול יוצר... אולי זו הקרבה... אני משתגעת מכאב... ועצוב שמה שמרגיע אותי מהכאב - הטיפול בעקיפין נהיה לי ממנו יותר כואב... שככל שההבנה והקשר מעמיק הכאב יותר גדול... לא מבינה איך זה הגיוני...

השאלה למה כואב ככה... הקרבה כואבת לי... מרגישה מוזרה... וככל שהוא מנסה לעזור... הכאב שלי נהיה גדול יותר... הידיעה שיום אחד אצטרך לוותר על החלק שהוא נותן לי... מחשבה טיפשית כזו... אך מאוד נוכחת... ופתאום החיים סובבים סביב הטיפול... וסביב ההרגשה שלא מסוגלת בלי... נכון שיכול להועיל... אך אם זה המחיר הוא לא כבד מאוד?...

מעניין מה פרויד היה אומר על זה...