מה לעשות?

מתפצצת מרוב רצון עז ליצור איתה קשר........עבר רק שבוע וחצי...זה כלום....הייתה לי שיחה קשה מאוד עם בעלי שמתנגד והתנגד מהתחלה לכל הטיפול.......אז אין גורמי תמיכה...העלנו הכל אחד מול השני מה שלא נעשה כל זמן הטיפול..כי בהתחלה הוא לא ידע ואחר כך השתיקה שלו הייתה רועמת..רק ניסה כל הזמן שאפסיק ללכת....(בגלל שאינו מאמין בזה, בגלל הסכום כסף ובגלל שאין לזה גבול..זה לא נגמר..זה לטובתי ועוד)עד שהשיג את מטרתו והבטחתי לו שנפרד ואז הלכתי על התהליך ונפרדנו.......ליאת יקרה, מה עושים?????????נאלצתי לבחור בין שני אנשים מאוד משמעותיים בחיי..היא או הוא....אף אחד לא היה מוכן לפרק משפחה בשביל טיפול..נכון??????זה ההגיון.......אוף........מה עושים???יש לי צורך עז לדבר איתה ולספר לה שדברתי איתו ועדיין הוא בשלו ואין מצב שאי פעם נפגש שוב למפגשים....לא רוצה להתגרש!!!לא רוצה!!!!יש לי ילדים שזקוקים לעזרה בעצמם......

בהחלט מבינה את הקושי והקריעה. אני אספר לך שבעיתות משבר, אני נוטה לעשות "דברים גדולים" עבור עצמי. כשבעלי לשעבר הודיע לי שהוא רוצה להתגרש, מהרתי להרשם לסדנה של חשיבה חיובית. כשהיה לי ריק, למדתי להכין תכשיטים. כשהיה לי עצוב, נרשמתי לטיול מאורגן לאילת. בכל האופציות הללו, עשיתי משהו עבור עצמי, לקחת את השליטה לידיים , מלאתי את חיי בתוכן וחשוב לא פחות- הכרתי אנשים חדשים.

בהחלט להתפנות לדברים שעושים טוב יכול לעזור...אני פשוט צריכה לתת לעצמי זמן להתאוששות, להבין את מה שהיה פה...

אם מה שעומד בינך לבין בעלך הוא ההוצאה הכספית, למה לא הלכת מלכתחילה לטיפול מסובסד/חינמי? מההודעות שלך אני קולטת את הקשר הרגשי והתלות העמוקים שנוצרו עם המטפלת. זה נשמע שאת ממש בתהליך של אבל על אובדן מאוד משמעותי בחייך. (שמה את המטפלת ואת בעלך באותו קו) וכמו באבל, ההלם והמועקה יתעמעמו עם הזמן. זה יקרה, אף על פי שקשה לך להאמין בזה עכשיו. אבל עולה עוד משהו מעבר לקשר הספציפי איתה - הצורך האדיר בטיפול. וכעבור זמן, כשהרגשות קצת יתאזנו, הייתי מציעה לך לבדוק אופציה של טיפול חינמי, כזה שתוכלי להתמיד בו ושבעלך יוכל לתמוך בו, או לכל הפחות לא להתנגד לו כל כך. ולליאת - אשמח להתייחסות שלך לגבי מה שילדת האביב מתארת. משהו במה שילדת האביב מתארת, גורם לי אי נוחות (לילדת האביב, אני כמובן לא שיפוטית כלפייך. מבינה את רגשותייך, אני מתייחסת למקום הזה בטיפול שעלול להתרחש) כאילו המטפלת כאישיות, קיבלה נפח עצום, (הרבה מעבר לרצוי?!) במקום הטיפול עצמו, ההשגים, ההתפתחות של ילדת האביב. מקווה שאני מסבירה את עצמי היטב. מה דעתך?

הבעייה היא לא ממש התשלום..לא הלכתי לטיפול חינם אמנם אבל הלכתי דרך הקופה שהתשלום ממש לא בשמיים...אך הלכתי לעיתים גם לשתיים או שלוש בשבוע ואז זה הצטבר...והיא אפילו הוזילה לי את התשלום לעיתים בלי קבלות כלל...ואפילו שהבטחתי שיהיה רק פעם בשבוע זה לא זה...הוא תולה זאת בכך אבל לא רק..הבעייה שלו הרבה מעבר..הוא לא מאמין בטיפולים, הוא חושב שזה רק יוצר תלות (מה שנכון)שלא אוכל לצאת ממנה שזה גורם נזק...בעברו הוא הכיר פסיכולוגים ואת ילדיהם שהיו מאוד מסובכים והם עד היום בבעיות עם עצמם...מאז ההודעה עבר הרבה ואספר מה היה בהודעה נפרדת...תודה על ההבנה.

"יש לך את זה" - לא כל אחד יכול לכתוב, אבל את ממש יכולה. כל מה שהיית רוצה לומר לה - פשוט תכתבי. ועוד פעם: תכתבי... לדעתי, זה ממש יכול לעזור! ועצם זה שדיברת עם בעלך - זו כבר התקדמות גדולה. יש לי הרגשה שהוא "מקנא" בפסיכולוגית, שאת התאהבת בה אולי אילו יותר ממה שאת בו... והוא חושב שאם הוא 'יפריד' אותך ממנה, כך תתקרבי אליו. משום מה אני חושבת, שאת צריכה להסביר לו (אם לא עשית את זה עדיין) שהקשר איתה, גרם לך להתקרב אליו! נותן לך כוח לקבל אותו כמו שהוא. לכיר בו את הצדדים החיוביים ולהתחבר אליו יותר. ביא לא "בעל", היא מטפלת! ועל ידי הטיפול אצלה, את תהיי יותר "אישה". אולי הוא לא מבין את זה, אבל אם היה מרגיש כך, היה מתחנן לפנייך שתמשיכי את הטיפול... אני לא יודעת אם הקשר שלך עם בעלך, אבל אנסה בכולופן, בלילפגוע בך, רק מרצון לעזור. אולי אם קשה לך לדבר איתו, פשוט תכתבי לו בכל פעם מכתב עם הרגשות הכי עמוקים וכנים שלך. כאילו הוא "מישהו" אחר. למשל - על כמה היה לך טוב לדבר איתו, למרות חילוקי הדעות שלכם. כמו טוב את מרגישה כשהוא מכיר בך, וברגשות שלך, ובצרכים שלך, אפילו שהוא לא מסכים להם. וכו'... אולי המכתב יצליח לעורר בו את הרגשות - לרגשות שבך - וזה ייקל עלייך את תקופת ההסתגלות לחיים הבלתיתלותיים בטיפול. ואולי - הוא פתאום נורא ירצה שתלכי לטיול, אבל כבר את לא תרצי ?! אולי... מי יודע? אבל עכשיו, ילדת אביב מתוקה, תמשיכי לכתוב ולכתוב כי התכיבה היא כלי רגשי שעוזר לך ויעזור לך מאוד. כולנו כאן איתך! קוראים, חווים, ומשתתפים...

הי ילדת האביב, איני רוצה לדבר על דמות חיצונית זו או אחרת, מה גם שאיני מכירה כלל, אבל הייתי מנסה להקשיב למה שאומרים קולות בתוכך, אלו שמזדהים עם מה שקורה בחוץ ואולי גם מעצימים אותם לכיוון שלך: הקול שרוצה להיפרד. זה שממאן. לפחות כך אני שומעת אותם. שומעת שיש קול שאומר, אולי בזלזול אפילו – "מה זה?! את גדולה! גדולים לא יונקים! בטח שלא כל הזמן! מה נהיה, כאילו, את איזו ילדה מפגרת של אבאמא? יאללה יאללה, תעשי סוף, כמה אפשר, תפסיקי עם זה ודי"; זה הקול שתופס כך את הטיפול – כאילו את איזו תינוקת שמחוברת תדיר לשד וככה זה – כל מה שהוא, מטפח מצבים רגרסיביים. אבל טיפול נוגע גם בחלקים אחרים שלך. וגם מדבר אלייך כגדולה. ומצמיח. וקול אחר שמלחש "כן, תינוקת בת יומה, וגמילה היא תהליך, לא חיתוך של בבת אחת"; וקול אחר של "בואנה, אני יודע/ת יותר טוב ממך, מכולם, מה מתאים לך. לך אין אמירה בכלל, ואין תוקף לרגשותייך וצרכייך וחסרייך. אני קובע/ת ואצלי השליטה וכך יהיה." וקול אחר שמבקש להכיר בקיום, בהיותך, בשווייך. החיבור בין הקולות הללו, בך, אינו פשוט. המטפלת שלך נתנה לך להיפרד. להיפרד ולהשאיר מקום. וזה כל-כך חשוב שהיא לא מלאה, למשל, את התפקיד שכובל אותך אליה. את מרגישה חסומה לשוב לשם, כך הבנתי, אבל היא היא באמת מאפשרת. ועוד לומר, שלעתים האנשים בחיינו באמת ממלאים איזה תפקיד, וזה קשור גם לבחירות שלנו, אבל נראה לי שבהרבה מהמקרים גם אנחנו, בפנים, אולי בעיקר אנחנו, משתפים פעולה. אולי בנקודות הללו, לאחר בחינה עצמית, ניתן להשיג יותר שליטה. הלא מודע, הלא מודע... סבוכים הקונפליקטים האלה, הא?..., א.ה.