אבל
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
היום קמתי מהשבעה על אמא שלי. הבית התרוקן מהמנחמים הרבים. ועכשיו הגיעו רגעי ההתמודדות עם המציאות הנוראה. היתמות. לא מאמינים, לא מעכלים. הכאב גדול. איך אוספים את עצמי?
המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד!
ההודעה שלך נגעה בי כל כך חזק. יודעת מקרוב מה זה אובדן של אדם כל כך קרוב. אני איבדתי את אחי, אני יכולה לומר לך שבהתחלה הייתי מרוסקת לחלוטין, כל האמון שלי בעולם, בחיים הכל התפוגג, הרגשתי שכל רגע יכול לקרות משהו ושאין לנו בכלל שליטה, וכל פעם מחדש שנזכרתי במוות שלו חטפתי מעין שוק, הלם מחדש כאילו משהו טרם התעכל. היום אני אחרי, עדיין חווה את הכאב,את הגעגוע, אבל למדתי לחיות עם האובדן, הבנתי שהחיים כנראה חזקים מאיתנו. אני זוכרת שאחרי האובדן ישבתי עם עצמי, הרגשתי לראשונה שאני בצומת דרכים, שאני יכולה לבחור אם ללכת למקום של דיכאון, עצב, ייאוש או ללכת בדרך של חוזק, התמודדות. כל כך מבינה את ההרגשה, שאחרי השבעה כולם חוזרים לחיים הרגילים ורק המשפחה הקטנה, הכואבת נשארת עם כל הסבל הנפשי הזה ורק אז מתחילים באמת לעכל, ולהבין ולהרגיש את החוסר ואת הכאב העצום הזה שאי אפשר בכלל לתאר במילים. תרשי לעצמך לבכות, להוציא, להיעזר כמה שיותר באנשים קרובים אלייך, תכתבי לה, לאמא כל מה שאת מרגישה, אל תשמרי כלום בפנים, אל תתמודדי לבד. אני יכולה לומר לך שלמרות שעכשיו זה ניראה כמו בור שחור אפשר לצאת ממנו, יש לך את הכוחות שלך, הם בך, בתוכך!!! שולחת לך המון חיזוקים תכתבי לי פה עוד, אם את מרגישה צורך, אני אשמח לעזור לך אני כאן גיגית
היי שני, משתתפת מאד מאד בצערך. אובדן אם הוא קשה מנשוא והוא יוצר את כל מה שגיגית כתבה לך בדבריה המקסימים והאמפתיים. בתקופה הראשונה קשה מאד לעכל, גם אם נדמה שמעכלים התהליך הזה לוקח זמן. עוסקים בעיקר בסוג של השרדות פיזית ונפשית. בהמשך יוצאים מעט מחווית ההשרדות ואז אכן מגיע כאב גדול, צער, בכי ואולי גם בדידות. כי כתבת נכון, אף אחד לא יכול להרגיש באמת את מה שאת מרגישה. עם הזמן, את לומדת לחיות עם האובדן במקביל לחיים. הקושי עולה מדי פעם בפעם ואי אפשר להמנע ממנו אך לחיים יש את הכוח שלהם. תזכרי שמותר לך להרגיש הכל, תני לזה מקום. תזכרי גם שהקשר עם אמך איכשהו נשאר בתוכך. היא, אמא בתוכך גם אם היא איננה פה במציאות. את זה אף אחד לא יכול לקחת ממך. ליאת.
מנהל פורום פסיכותרפיה
