חלקים מהמכתב. אשמח לתובנות ותגובות..

הצלחתי להבין מה קרה. אני חושבת... הגעתי לפגישה עם המון ציפיות. המון. שבוע שעבר כשהייתי בהתקף החרדה הארוך בחיי. כשהרגשתי שאני עומדת למות, להיעלם. כשפחדתי כל כך מכל משב רוח או גרגר אבק שחלף על פניי כשהכל היה כל כך שביר ומעורער כואב ומבהיל. היית איתי. כל הזמן שמרת איתי על קשר. אם זה בהודעות ובשיחות טלפון. עטפת אותי ונתת לי ביטחון. ושמרת עליי. הרגשתי את זה. זו היתה הפעם בראשונה בחיי שאני נמצאת במשבר, בקצה, ואני לא לבד. זה היה כל כך נעים ובטוח. עם כל הקושי. והשיא היה פגישה. כשהצעת לשבת לידי. כשישבת לידי. וליטפת אותי. הרגשתי כל כך קרובה אלייך. עטופה ומוגנת. וידעתי שיהיה בסדר. אפילו שכשיצאתי הכל התערער והפחד שוב השתלט עליי. ידעתי שאני לא לבד. שאת איתי. שאת מבינה אותי. שאני מובנת גם בלי שאצטרך להסביר. היית כל כך מדוייקת עבורי. בכל מילה, תנועה ומחווה שלך. זה היה כל כך נכון. ומרגש. וממכר. הפגישה הזו נשארת לי בלב. לעולם. וחיכיתי לפגישה אתמול. בציפייה גדולה. ענקית. הרגשתי חיבור ישיר אלייך. .... וכשהגעתי לפגישה, הרגשתי שאני באה הביתה. וישבת לידי. וזה הרגיש כל כך נכון. ומלטף. ואז התרחשו כל מיני דברים קטנים ששיבשו את הכל. ..... לא זכרת.. איבדת.. לא הבנת.. לא זכרת! ...ופתאום הרגשתי לא מובנת ולא חשובה. ולרגע נזכרתי שבעצם כל החום והעטיפה הזו שהרעפת עליי בשבועיים האחרונים הם בעצם לא הדבר האמיתי. כל מה שעשית היה אמיתי ומרגש ואת זה אף אחד לא ייקח ממני או ממך. אבל, זה לא החיים האמיתיים. זו בועה שנמצאת בחלק מסויים של חיי. חלק קטן מכל התמונה השלמה. בשבועיים האחרונים, זו היתה התמונה השלמה, היחידה. כי הייתי בעצמי בתוך בועה, ואת היית איתי שם. .... ... אז הבועה התנפצה אתמול. אצלך בפגישה. וכל הפחד ממה שיקרה לאחריה התפרץ. בפגישה עצמה. ההבנה הזו שאני לבד, ושאני לא מובנת אפילו לעצמי. ההבנה הזו שברה אותי. והפחידה אותי. ורציתי אותך חזרה. איתי. לידי. אבל זה לא מציאותי. את לא יכולה להיות כל הזמן מכוונת ומדוייקת עבורי. אף אחד לא יכול להיות כך עבור אף אחד. זה לא מציאותי. את ראית אותי. אף אחד לא ראה אותי מעולם. לא קיבלתי חום ואהבה ורגש ואמפטיה. אף אחד לא ראה אותי באמת. אני רוצה אהבה של אמא. כזו בלי תנאים. תמיד ארצה את זה. ולא אוותר את הרצון הזה. אני מתוסכל ת ועצובה וכואבת את זה. למה גילית לי את זה ? אני כועסת עלייך. וכן, לעיתים אני רוצה לוותר על הכל. אני פשוט עייפה. ומתוסכלת.

ריגשת מאוד. כל כך הזדהתי עם מה שכתבת. כאילו ממש כפילה שלי, החיפוש הזה אחרי אהבת אם. מחבקת אותך

הי, כמה דברים קטנים לי לומר - אני לא בטוחה שלהיות לפעמים במעין בועיות דמיוניות 'אשלייתיות' כאלה זה רע. אפילו מאמינה שאפשר לקבל מהן כוח לפעולות מציאותיות, ושאיכשהו תמיד תלויים בהן. אך כמו שנאמר - המידה... דבר נוסף - כתבת שאף אחד לא ראה אותך מעולם ולא קיבלת חום ואמפתיה. אז אומר משהו שגם לי קשה מאד לשמוע (היות שגם אני פגועה מאד בעצמי) - אם את מצליחה להרגיש את כל אלה בטיפול, זו ראייה לכך שיש לך בסיס לקליטה של חום ואמפתיה, שמשהו מזה, אפילו שביבי פירורים היה פעם ומדמות משמעותית. אחרת לא היית בשום אופן מסוגלת להיות בטיפול בשום מצב. גם לי היו תגליות מכאיבות של "לא יהיה לך לעולם הדבר האמתי כמו שהיה רצוי שיהיה" וטענתי בעיקשות רבה שאיני מוכנה, אבל עובדה של בדיעבד - בינתיים המשכתי אולי גם איכשהו מתוך אמונה ותקווה שיש בעולם הגדול תחליפים שיוכלו לתת את הדבר, האמנם רחוק, אך הכי קרוב לשם שניתן להשיג עכשיו. אומרים שבדר"כ זה יותר טוב מכלום. על כל פנים, הבחירה בידינו. המגע בטיפול הוא עניין עדין עד למאד. א.ה.