מבולבלת

היי ליאת. אני בדיוק חצי שנה בטיפול. וכמו שאת זוכרת כי רשמתי פה כמה פעמים שהקשר שלי עם המטפלת הוא קשר טוב. אני מאוד קשורה אלייה. אבל...אני השבוע התחלתי קצת לחשוב על הטיפול יותר ברצינות, עם תחושה כזו שאוקי עברה חצי שנה ומה השגתי עד עכשיו. לגבי הבעיה העיקרית שלי, הבעיה של החיים שלי, אני מריגשה שיש שיפור קל, קל מאוד אבל לפחות יש שיפור וזה כבר טוב! מצד שני כאילו הבנתי פתאום שיש לי עוד בעיות, פתאום תחושה של איבוד רגשות,תחושה של חוסר הכרות את עצמי, כל התחושה של התלות, והאם אני באמת חשובה והאם באמת אכפת לה. פתאום הבנתי שאני חיה בזוגיות עם בעלי שלא הכי טובה לי, ושיש בה הרבה כשלים, ופתאום התעסקות אובססיבית בדיאטה שאני עושה ולא יודעת לאן היא תוביל אותי. אני רוצה לדעת מה הכי נכון לי, מה הכי טוב לי, אני מאוד מפחדת. אני גם רוצה להבין אם אני באמת בדיכאון, היא לא אומרת לי ואני לא מעיזה לשאול. נמאס לי כבר מהבאלגן הזה, זה לא פייר!!! מה לעשות? לא יכולה לדבר איתה!!! לא יודעת מה יעזור לי, הכנסתי לי לראש שאני כלום בשבילה וכלום לא יעזור לשנות את זה. גם כשאני אומרת לה קצת מה אני מרגישה היא נותנת לי רמזים אף פעם לא אומרת במפורש שבאמת איכפת לה ושאני חשובה, רק עונה תוך כדי שאלות ואני לא מבינה מה היא רוצה ממני כבר בבקשה ליאת, אני כבר על סף התמוטטות. הולכת עם הרגשה של כאב פנימי ותחושות מוזרות ולא יודעת אפילו להסביר בדיוק את אותן תחושות. אני לפעמים אומרת לעצמי, "הכל בסדר איתך ואת סתם מכניסה את עצמך לכל זה, תסיימי עם הטיפול וזהו"...אבל אז באה המחשבה שעובדה שיש בעיה מאוד רצינית בחיים שלי שאיתה אני חיה כבר המון שנים ורק היא מעידה על כאב עצום, גם מבחינה גופנית התחילה להתעורר בעיה מסויימת כאילו הנפש מוציאה את הכאב דרך הגוף. מה שהכי מבלבל אותי זה שכלפיי חוץ אני בחורה מאוד נורמטיבית, נשואה עם ילדה, אקדמאית, עבודה מסודרת במקום מסודר, אין לי בעיה ליצור קשרים חברתיים,ורק בפנים משהו לא ברור שם.. מה לעשות??? גיגית

חמודה, יש לי תחושה שהבלבול קיים בכל טיפול. פשוט מוצאים החוצה מכל המגירות כל כך הרבה אבק. כל עוד האבק בתוך המגירה, אז המגירה "רק" מלוכלות. כשמסים לנקות אז מתחילים להחנק (ואז, אולי רק אולי, המגירה נקייה יותר) אני באופן אישי הגעתי לטיפול בגלל משהו אחד והפלגתי להמון נושאים אחרים. נכון, לא פשוטים אבל הגעתי למקום מדהים!!! לתובנות שלא חשבתי שאבין. אני שומעת כאן שני בלבולים, לגבי החיים "בחוץ" ולגבי המטפלת. אני מאמינה ששניהם יסתדרו בסוף(עוד במהלך הטיפול) . מבינה לגמרי את הצורך ב "אני אוהבת אותך" מפורשות ממנה, ואת הקבלה והחיבוק. מבינה גם למה זה צריך לבוא בדרך עקיפה. ועד שליאת תגיע- קבלי חיבוק ממני :-) <3

תודה על התגובה. לא ביקשתי שתאמר לי שהיא אוהבת אותי, אבל כן חשוב לי לדעת שאני חשובה לה בתור מטופלת שלה ושכן איכפת לה ושהיא כן רוצה בטובתי. אני בהחלט יכולה לומר שאני שומרת היטב על גבולות הטיפול, בלי סמסים, בלי מיליים,בלי טלפונים (למרות שהיא הציעה פעמיים שאתקשר עם קשה ולא התקשרתי) אני מנסה להיות מודעת ואחראית לזמן הפגישה ובתום ה- 50 דקות אני זו שלפעמים אומרת שהסתיים הזמן ואני צריכה ללכת למרות שיש לי הרגשה שלפעמים היא חושבת שאני צריכה עוד כמה דקות ומוכנה לתת לי אותם ואני לא מקבלת את זה. אז מה אני מבקשת? לדעת שאני חשובה, הלב שלי נשרף לנוכח ההרגשה שגם בטיפול אני לא מצליחה להיות רצויה. רשמת שאת מבינה למה ה"אני אוהבת אותך" צריך להגיע בדרך עקיפה...אז תגידי לי למה? אני לא רואה שום דבר פסול במילים: "את חשובה לי כמטופלת"...לא ביקשתי שתאהב אותי כמו בת, אחיינית...לא חושבת שיש לי דרישות גבוהות ממנה...ועוד משהו אני רוצה לדעת שהיא מסתכלת מהצד ורואה את התהליך שאני עובדת, כי את יודעת, אולי למטופל קשה לראות את זה בתוך כל מערבות הרגשות וההרגשה שלי היא שכאילו אין לה תוכנית אלא אנחנו רק נפגשות,אני מדברת, היא מידי פעם אומרת משהו וזהו...לא יודעת אם היא חושבת אחרי הפגישה על איך לפעול איתי או איך לנהוג וכדומה..

הי גיגית רציתי להגיד לך שאני מאד מתחברת לתחושות שאת מתארת. אני גם כמוך כחצי שנה בטיפול, ומרגישה מאד מבולבלת, פתאום התחילו לצוץ בעיות שלא הייתי מודעת אליהן או שהייתי מודעת אך הטיפול האיר אותן באור עצמתי מידי. וכמו שאת כותבת התחלתי לחשוב על הבעייתיות בזוגיות שלנו ועם עוד מערכות יחסים בחיים שלי. התחלתי להרגיש בעקבות כך רע מאד לגבי הטיפול ועולות בי עכשיו הרבה מחשבות לגבי יעילות הטיפול, האם זה אחראי ומוצדק ככה להעיר דובים משנתם בלי לתת להם מענה הולם ואחראי? זה נראה לי אפילו קצת מסוכן.. ואני שוקלת את המשך דרכי בטיפול. ליאת, אני עוקבת אחר תשובותיך ונהנית מהם. אשמח שמוע את התייחסותך לנושא. תודה!

מליסה,אני זוכרת כשהייתי ילדה בת 12, 13 והייתי מנקה את החדר הוא היה הופך להיות כמו שדה קרב, מלחמת עולם, הכל היה בלאגן אחד גדול הרבה יותר ממה שהיה לפני שהתחלתי בניקיון, הייתי מוציאה את כל המגירות בספרייה, ואל כל הבגדים והכל היה על המיטה והיו נכנסים אליי לחדר ונבהלים...אבל אחרי שעתיים- שלוש, ואווו הכל נקי ומסודר...אני רוצה להאמין שגם בטיפול זה עובד ככה, מוציאים ומוציאים ופתאום יש הצפה ענקית של רגשות, תחושות, מחשבות ובלבול נוראי אבל אז פתאום....הבנה, השלמה, שקט... אני לא רגועה בכלל בימים אלו, אני עם כאבי ראש כבר כמה ימים, עם גוש ענקי בחזה שלא מרפה ועם עוד בעיה רפואית שצצה לה ואני יודעת שזה הנפש מדברת. אני יודעת שהפסיכולוגית שלי לא רוצה אותי שם ואני בטוחה שלולא היתה לא אפשרות היא היתה מסיימת את הטיפול, פשוט בגלל שהיא מספיק מקצועית ואחראית היא לא עושה את זה כנראה, ואני במשבר נוראי כי אני מצד אחד זקוקה לה אבל מצד שני יודעת שאני לא חשובה, אין לי כסף וזמן וכוחות נפשיים להתחיל לחפש טיפול אחר.אני מרגישה כמו במבוך ללא מוצא, לכל שביל שאני פונה יש דרכון אש שיורה עליי...ואני מדממת!!!

כשאני רושמת פה אני מעתיקה לי את הדברים כדי שיהיו לי למקרה שהם לא יועלו לפורום... אז אחרי שכתבתי את התגובה למליסה קראתי את מה שרשמתי... אז סליחה על שגיאת הכתיב הנוראית...התכוונתי לדרקון, כמו בסרטים שיורה אששששש כנראה זה מרוב שאני כבר ממש מבולבלת.... שבת שלום והמון שקטטטט גיגית