שבת שלום + תרגיל כתיבה לסופ"ש :)
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
לכל באי הפורום... עלה לי רעיון, למי שמתאים לו...מכיוון שהרבה דובר פה לאחרונה על פרידה בכל מיני אופנים (אובדן, פרידה ממטפלת, חופשת לידה, חופשה בכלל, סיום טיפול, ועוד ועוד..) תרגיל יצירתי בשבילכם ... אז ...אשמח אם תכתבו פה ותשתפו מהי פרידה בשבילכם? סופ"ש נעים ליאת
פרידה, היא הדבר הזה, שמזכיר לך את המקומות בהם אין לך שליטה בכלל. פרידה, היא הדבר הזה, שמזכיר לך שיש ציר זמן. פרידה, היא הדבר הזה, שמזכיר לך שבמציאות ישנן סתירות. פרידה היא הדבר הזה שמזכיר לך שנוצרת, שהיה כאן לפניך, שיש מסביבך, שיהיה כאן אחריך. את המשמעות. - - - - - א.ה.
הי א.ה, קראתי את מילותייך אלו,כפי שאני בד"כ קוראת ,ננגעת, מתרגשת וממשיכה לחשוב על מילותייך כאן. איכשהו, כשקראתי את הכותרת שבחרת, אצלי במח "קראתי" :"כמה יצירה יש בפרידה" ותהיתי .. יצירה בפרידה ? ..ושאלתי את עצמי,ואולי את מתכוונת למנגנוני ההגנה השונים שאנחנו מפעילים ? ועכשיו קראתי שוב , ואני שמה לב שכתבת :"כמה פרידה יש ביצירה". כך. את מדברת על היצירה ועל היש! - שבפרידה... קצת מסתבך לי לראות יש בפרידה...
היי ליאת, אני מודה שאני קצת חוששת לכתוב על פרידה.. עוד לא לגמרי בטוחה מה ייכתב. חיפשתי להישען על שירים, ובאופן משונה התבלבלו לי המילים, והשירים שהמהמתי לעצמי כי חשבתי שהייתה בהם המילה 'פרידה', היו בכלל שירים עם המילה 'פגישה'.. כנראה שזה not without reason פרידה היא אולי אחד הדברים שאני הכי פחות יודעת להתמודד איתם. בטיפול הקודם שהייתי בו, טיפול שהיה קצוב מראש לשנה ולבסוף נמשך כמעט שנתיים, הייתי עסוקה במחשבות על הפרידה ממש מהפגישה השנייה שלי עם המטפלת, לאורך חודשים ארוכים, ושוב- חצי שנה לפני שנפרדנו. פרידה תמיד נקשרת לי לפרידה מאמא שלי, ולמרות שהיא בחיים והכל בסדר, המחשבה על זה מרעידה ומזעזעת את האדמה שמתחת לרגליי.. אני בקלות מאוד גדולה מרגישה פליטה. מישהי שלא שייכת לשום מקום, שקופה, שיכולה להימכר או להיעלם ואיש לא יבחין. בהעדר אמא אני מרגישה מחוררת, חדירה, חסרת זהות. במובן מסוים, אני כבר שנים מחכה לזמן הזה, שיקרה איזה אסון, אישי ולאומי, ותתגשם הפליטות שקיימת בי כל כך הרבה שנים. מאותן סיבות אני גם לא תיירת כל כך מוצלחת.. מהר מאוד הסיטואציה החדשה מרגישה כמו אבדני, כאילו היא לתמיד ולעולם לא אשוב לביתי. זו לא מחשבה מודעת, אבל משהו מהבהלה והתחושה שאני נמלה קטנה קטנה בין מליונים, נמצאת שם אצלי איפשהו ברקע. אני יודעת שזה נשמע מאוד מוגזם. לו היינו מכירות לא היית מאמינה שזו אני, שכך אני מרגישה.. אני פתאום לא בטוחה כל כך מה שאלת ואם כתבתי לעניין.. אסיים כאן (מהבלבול..) תודה על ההזדמנות, הילה
היי ליאת, האמת שהמילה הזאת ממש לא עושה לי טוב, אני מקווה שאת לא עושה כאן הכנה לפרידה שלך מהמקום הזה... אני גם מאלה שסובלים מחרדות נטישה שזה מה שהמילה הזאת מעוררת בי. בהקשר הטיפולי אני חושבת שעשרות פעמים הכרזתי על סיום שזהו אני לא מגיעה יותר (וכל פעם אני מאמינה לעצמי מחדש), ברגעים האלה דקה אחרי ההכרזה אני אוטמטית מתרסקת , נשברת לא מתפקדת מרגישה שמישהו מת ולצערי אני לא מגזימה (וכמובן מבקשת יותר פגישות מהרגיל באותו שבוע), ואני חושבת שזאת אחת הסיבות שכנראה בגללן אני לעולם לא אצליח לעזוב את הטיפול כי אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה על פרידה אז איך מתמודדים עם פרידה אמיתית...? וזה מדאיג ... דבר נוסף שקצת פחות קשר לפרידה אבל בהחלט גורם לי לרצות לעזוב זה שאני קוראת שכל כך הרבה אנשים מרגישים את התלות הזאת אני מגיעה לפגישה כשאני כועסת ושותקת כי אני מרגישה שעובדים עלי שזה איזה מניפולציה רגשית "שאתם" עושים עלינו וזה לא אמיתי ואני סתם "מבזבזת" כל כך הרבה רגש ואנרגיה ושעובדים עלי (כמו עוד אחת מנשותיו של גועל רצון..או משהו בסגנון) אשמח לשמוע את דעתך... :)
המילה הזו מעוררת בי המון פחד, מבחינתי פרידה זה סוף, מוות!!! מצב שאי אפשר לחזור אחורה, זה רק לנסות להתמודד מפה והפעם לבד!!! אני חוויתי פרידה קשה בחיים שלי כשאיבדתי את אחי, אני לא רוצה להיכנס לזה אבל זו פרידה שבה לראשונה נופל האסימון שזהו, זה נגמר ושום דבר (אולי רק בוא המשיח בעזרת השם)לא יצליח לבטל את הפרידה הזו...וכמה שנצעק ונקרא בשמו של מי שנפרדנו ממנו לא יעזור פה, כי זהו, אין יותר!!! אני מפחדת באופן כללי מפרידה מאנשים שאני אוהבת ולמען האמת אני כבר הרבה זמן מרגישה שאני מעדיפה למות ראשונה, לפני שכל יקיריי ילכו ממנו... זהו, גיגית!
על פרידה, נועד באיזשהו מקום לחבר אותנו לפורם... בדרך אחרת.
"חלום וגעגוע" נולדתי מבכי מכאב בלתי רגוע נולדתי מחלום וגעגוע מיתר קסום הייתי ואולי הייתי לחן הייתי צעקה בלתי נשכחת. (רחל שפירא)
נראה לי שפרידה מאדם תקופה או חפץ קשורה גם בשחרור ממנו (ברוך שפטרנו וכו'.... ) לפעמים אנחנו לא רוצים להשתחרר ושישחררו אותנו.
חשבתי על התרגיל הזה משום שאני חושבת בדיוק כפיי שכתבתי שפרידה היא משהו שמפחיד את רובנו ואת חלקנו אפילו ע"י עצם הזכרת המילה. חשבתי עליו כי, כמו שכתבתי אתם מדברים הרבה פה בפורום על פרידה באופניה השונים ואני חושבת שגם התלות עליה דובר הרבה היא בעצם מאותו מקום...שאם אנחנו תלויים אז..איך נפרד? איך נאבד? האם אפשר לחיות קשר בלי לחשוב על סופו? כלומר בלי להתחבר לתלות? ואם נתחבר אליה, האם נוכל להיות בקשר במלואו מבלי לחשוב כל הזמן על הסוף? ולא מ.מ... אני לא חושבת שזו מניפולציה של מטפלים אלא משהו שקורה בתוך הקשר והעוצמה שלו היא המהותית, ואני..גם כמטפלת וגם כאדם הייתי רוצה לדעת שלמרות התלות דווקא אפשר לשרוד פרידות ואפשר להרגיש את הכוחות של כל אדם בנפרד בתוך הקשר ולא רק כניזון מהשני. רציתי לכתוב לאיזו אסוציאציה נלקחתי בעקבות התרגיל... נזכרתי בכתבה קטנה שראיתי שבה רואיין אדם שכתב ספר שהוא אוסף ראיונות עם אנשים שחצו את גיל ה 100. המראיינת שואלת אותו...האם מצאת משותף בין האנשים הללו? והוא עונה שיש דווקא הרבה שונות בינהם אבל בכל זאת יש כמה דברים כן משותפים. ומהם? שואלת המראיינת. והוא עונה: רזון- כי בדר"כ מעיד על בריאות טובה קריאה מרובה - כי אז גם המוח עובד ולא רק הגוף ו..דבר אחרון וכנראה הכי חשוב- אופטימיות שואלת אותו המראיינת שם... איך אפשר להיות אופטימי, הרי בגילאים מבוגרים סביר להניח שאדם מאבד לא מעט מהקרובים היקרים לו? אז איך? אמר : האנשים הללו דבקים בחיים בצורה בלתי מתפשרת למרות האובדנים והפרידות שחוו. מבחינתם פרידה/מוות זה באמת באמת חלק מהחיים. הם מבינים שלמרות שמישהו כ"כ אהוב נלקח מהם אין לזה קשר לכך שהם פה וממשיכים לחיות פשוט... כי ככה זה. אני התרשמתי, לא יודעת מה איתכם. חושבת שיש המון במקום הזה. פרידה היא גם התחלה וכל הזמן ישנם סיומים והתחלות וחוזר חלילה ואנחנו איכשהו פשוט צריכים לרכב על הגלים הללו...איתם. ליאת.
היי לליאת ולכל המשרשרים (גם לאלו שקראו ובחרו שלא להגיב) רוצה להשמיע קול קצת אחר. קול מרגיע ומאזן. חוויתי קשר טיפולי עם 5 מטפלים, לאורך השנים ובנסיבות שונות. הקשר הטיפולי האחרון היה המשמעותי ביותר, הסוער ביותר, המפתיע וההפכפך ביותר. נקשרתי, נפרדתי בכעס , חזרתי ונפרדתי בעל כורחי בשל אילוצי חיים של המטפלת,ושוב- חזרתי אליה ולאחר פרק זמן קצר גיליתי שזהו - מיציתי ונפרדנו. אנחנו בקשר עד היום אלא שהיא לא נתפסת יותר בעיני כדמות טיפולית שאני רוצה וגם אם צריכה לא מרגישה שמסוגלת להישען עליה יותר. למדתי להיות עם עצמי ולהסתדר עם עצמי. לא מתוך אילוץ אלא מתוך בחירה. יש בכך כל כך הרבה צדדים חיוביים. תחושת שחרור נפלאה. אני מרגישה שלמרות מה שעובר עלי (ואני נדרשת להתמודד עם מצבים מורכבים) אני לא מרגישה צורך ללוש , לעבד ולטחון את זה עד דק . לא צריכה לנסות לשמר ימים ושעות בזיכרון כדי לספר לה בפגישה, לא צריכה להמתין משבוע לשבוע, לספור את הימים, לנהל איתה שיחות בדימיון והקשה מכול- לא צריכה להרגיש שאני כל הזמן "מתמוטטת" והיא "תוספת" אותי. פשוט מרגישה שאני מסוגלת לבד. במבט לאחור , אני ממש מודה ל"גורל" ולנסיבות החיים , שהובילו אותנו להיפרד. לולא כן, הייתי ממשיכה להיות בטיפול ואני חושבת שכפי שאנו עוזבים את בית ההורים בשלב מסוים, כפי שעוזבים מקום עבודה לטובת אחר, כך צריך גם לדעת לעזוב טיפול. הפרידה כואבת, תמיד. מי אוהב להיפרד ? מתאבלים על פרידה, ללא ספק. אבל... יש חיים אחרי פרידה והם יכולים להיות טובים אף יותר. נסו להרגיש עצמאים, אין כיף גדול מזה. אני מתייחסת לטיפול ולמטפל כאל מורה שמלמד אותי לרכב על אופניים. הוא אוחז במקל מאחוריי ואני רוכבת בבטחה , כמעט בלי ליפול . משלמדתי למצוא את נקודת האיזון ולשמור על שיווי המשקל, אני צריכה להניח למקל ולרכב בעצמי. ללמוד להפסיק לפחד מליפול ולסמוך על עצמי שאני כבר גדולה ויכולה לקום בכוחות עצמי. לעולם לא אדע אם אני מסוגלת לרכב בעצמי אם לא אאפשר ל"מורה" להסיר את המקל. פרידה בעיתוי המתאים היא מקור לצמיחה , לשחרור ולחיים מלאים ומספקים. זו דעתי (נכון לעכשו ...) ילדת אביב - כתיבתך אפשרה לי לעבד את כל שעברתי ולהגיע למסקנות אלו עם עצמי. מקווה שאת בטוב. אשמח לשמוע ממך כשתרגישי מוכנה לכך. דנה
אני חוששת אפילו לקרוא מה הגיבו בו... מציף מידי כרגע... אפילו ברמת הלהשתתף...
מנהל פורום פסיכותרפיה
