????????

כתבתי כאן לא מזמן שקמתי מהשבעה על אימי. המצב קשה בצורה שאין מילים לתאר. אבל יש משהו שקורה שקשור דוקא לטיפול... לאורך תקופת החולי האחרונה של אימי הפסיכולוג היה איתי בקשר רצוף וכמעט יומיומי. אין ספק שזה הקל על עוצמות הבעירה הסבל שלי. אבל כמה ימים אחרי הפטירה הוא אמר שהוא עסוק ושיוכל יצור קשר ומאז כמעט נעלמו עקבותיו. מרוב מסירותו אלי בתקופה האחרונה נסיתי לסנגר עליו ולהלחם בתחושות הכעס על הנטישה הפתאומית- אולי יש ענין לתת למטופל לעבד אבל לבד בעצמו? אולי הוא לא חיב לי את כל הקשר המיוחד הזה (שיחות טלפוניות ללא התחיבות לתשלום, למרות שאני כן חושבת לשלם על זה)וזה היה רק בגלל התקופה הקשה? אבל למרות זאת עולות בי מחשבות כפרניות שלא נותנות מנוח- תמיד זכרתי לאורך הטיפול שהקשר הטיפולי הוא קשר לצורך רפוי, ולא קשר אמיתי. ולכן הייתי בתחילה מסויגת וגם כשהתקרבתי נזהרתי לא ליפול לתלות.ובימים שהמצב קשה מנשוא ויש משהו דואג ומשתתף- האין זו אכזריות לצוד אותי ע"י חיבוק חם של שיחות דואגות בתקופה הקשה של טרום היתמות, ולזנוח בעיצומה של הטראומה? אני בוטה כי אני כואבת ואני מתנצלת. אבל שורף לי. לא די שאבדתי אמא אני צריכה לאבד את אמוני באדם שהתימר לעזור לי ואולי גם בגלל זה באנושות ברובה? אני מרגישה שכל מי שעוסק במקצוע טיפולי יתקשה לדון את המטפל לכף חובה כי יראה את עצמו מחויב לשם הטוב של המקצוע. אך תקותי היא שיש גם מטפלים הגונים, זהירים, רגישים ומחושבים יותר. אבל לי שורף. ובמצב כזה, זה מגיע לי????