המטפל שלי נסע לחופש וטוב לי.

הוא אי שם רחוק רחוק,וכיף לי-חופש ,שחרור. עברו שבועיים ו...לא בא לי לחזור. כבר לפני חודשיים,כשבוא הודיע לי שהוא מתעתד לצאת לחופש-הרגשתי שהפעם זה אחרת,לא מפחיד,לא מלחיץ,אפילו סוג של הקלה.(בניגוד מוחלט לפעמים קודמות) כן,אני יודעת שאפשר להסתכל על זה כמשהו חיובי וטוב,מקום של גדילה וצמיחה,אבל אני לא חושבת שזה ככה. אני מרגישה שפשוט נמאס לי. נמאסה עלי הסיטואציה,שוב לבוא ,שוב לשפוך את הלב,שוב לשמוע משפט שניים,ושוב לחזור לחיים,להתמודדויות.כבד עלי ,מחויבות מחניקה. וזה קורה אחרי 3 שנים,שזה היה הדבר הכי חשוב ל יבחיים,פתאום אני חשה סוג של אפאתיות.תרדמת... פתאום לא בא לי,מרגישה מוזר,קצת לא שיכת,תלישות,זרות,ריחוק וזה כך כבר כמה שבועות. ניסיתי להביא את זה לחדר לפני הנסיעה,אבל לא הגענו לאיזה משהו ממשי/פריצת דרך/תובנה מיוחדת בענין, עכשיו כשהוא לא פה זה כלכך מודגש לי שהוא פשוט לא חסר.. זה לא שאני באיזו תקופת פריחה בחיים שלי,שאני יכולה להגיד לעצמי:יופי,סבבה,סימן שהגעת לשלב טוב בטיפול,אולי בכלל כדאי לסים אותו. להפך,אני בתקופה די משברית עם הרבה סיכונים וסיכויים,תקופה של התקדמות מסוימת בנושאים מסוימים (מחוץ לטיפול)ומולה רגרסיה בתחומים אחרים אבל כאילו אין לי אמונה שאיזשהו שינוי יתחולל בפנים החדר-כזה שידחוף אותי לשינויים בחוץ,בחיים האמיתיים. מצד אחד בא לי להגיד,אוקי 3 שנים זה לא מעט,אפשר לסים ולהתקדם הלאה בחיים ומצד שני אני חוששת לאבד את המקום הזה,אולי עוד מעט הלב שלי יתעורר מתרדמתו,ואני אזדקק עוד לפינה המכילה,הנעימה,לאוזן הקשבת.. אני רוצה לצין-שכל התחושות הללו הם בעיקר בין הפגישות.כי בפגישה עצמה,בדרך כלל מאד נעים לי ואני לא רוצה שתסתיים. מה דעתך?האם התחושות האלו אמורות לסמו לי ש"מיצינו..." או שיש פה משהו שאני צריכה להבין אותו,להתמודד מולו,להתגבר עליו?