מה עושים כשלא אכפת?

היי ליאת, חזרתי לא מזמן מהמפגש השבועי עם המטפלת שלי. אני בתקופה קצת תוקפנית. לא בפניה ממש, אבל בתוכי. אני לא רוצה להיות בקשר טיפולי יותר. אפילו המילה "מטפלת" מטריפה אותי. אין לי כוח כבר להיות בעמדה כזאת, מטופלת. זה מעצבן אותי נורא! אני לא רוצה לשתף אותה יותר, ובכלל- אין לי סבלנות יותר לדבר ולספר על עצמי, וגם לא להקשיב לאנשים אחרים. אני מרגישה שמישהו אדיש וחזק, סוליסט כזה גאה, מארח לי חברה בתוך עצמי ומגחך על כל העולם. אני לא זקוקה לשום דבר או אף אחד. (וכמובן שבמקביל יש לי מידי פעם הוריקנים פנימיים שאני לא מצליחה להכיל- של צורך. צורך בחיבוק ובקשר ובאהבה). אבל רוב הזמן, לפחות לאחרונה, פשוט לא אכפת לי מכלום או מאף אחד. אני יכולה להתחיל להקשיב למישהו, גם לחברה טובה, וקצת אחר כך להרגיש שזהו. מיציתי. שתיתן לי כבר ללכת. ואז נכנסת בי הקרירות הזאת, ואני יכולה להמשיך לדבר, אבל זה לגמרי לא מהלב, כי לא אכפת לי. אז כך קרה היום עם המטפלת. אחרי אינספור מיילים שלא שלחתי לה, שלחתי אחד. כעוס בלי סיבה, רוצה לנתק קשר באבחה. לא מייל חסר רסן, אבל מייל הודף ומנתק. שכחתי מהמייל הזה כשבאתי אליה. רציתי לספר לה שכך הרגשתי, עדיין מרגישה. היא פתחה את הדלת ומיד ראיתי שמשהו קרה לה. היא בקושי הסתכלה עליי ונראתה נסערת. היה נראה שהיא צריכה להשקיע מאמץ כדי להשתלט על עצמה. שתקתי מלא. הרגשתי שזה לא קשור אליי, הנסערות שלה, רציתי לתת לה זמן אישי להירגע. הצטערתי שלא מתאים בזמן כזה לדבר איתה על לעזוב. חשבתי על זה שאף פעם לא ראיתי אותה נסערת בגלל דברים שקרו לפני שבאתי, שזה מוזר. חשבתי שאין לי איך לשמח אותה היום ולכן אולי עדיף שלא אומר כלום. כך המשכתי לשתוק, נחתי בתוך עצמי, התלבטתי מידי פעם מה לעשות. ורק תוך כדי מלמולים ספורדים בינינו, מהטון הנוקשה והמבט המרוחק הבנתי שעליי היא כועסת. שבגללי היא נסערת. דיברנו קצת.. אבל עדיין- קשה לי להאמין שאת כל זה אני עשיתי. מצד אחד- אני מצטערת מאוד, זה באמת לא מגיע לה, היא נהדרת איתי. אבל זה רק הצד השכלתני שגייסתי. האמת היא שזה קצת מצחיק אותי, הסיטואציה הזאת, אני טופחת לעצמי על הירך ואומרת "יא-אללה, איזה קטע, את זה אני עשיתי?" ומחייכת לעצמי. אין לי מושג למה. אני לא מצליחה לווסת את מה שאני מרגישה. בגדול אני מרגישה שלא אכפת לי. למרות שאני יודעת שיש בוניל הזה גם פצפוצים של משהו אחר. מפוחד קצת. היא ביקשה/דרשה שאתחיל לדבר איתה אמת. כאילו רק ישירות היא אמת. כשאני איתה אני אומרת לה את כל מה שאני מרגישה. או לפחות משתדלת. רק בבית הדברים מתחילים להשתבש. אני גם לא בטוחה מי זאת אני האמיתית ומהי האמת.. זאת שרגישה ומרגישה, או זאת של עכשיו- שפשוט לא אכפת לה מכלום. שאומרת שאם היא נפגעה אז זאת בעיה שלה ושתתמודד. האם זה מה שהיא רוצה לשמוע? האם זה משהו שיעזור לה להיות איתי בקשר? כל הדיבורים האלה על קשר.. הייתי רוצה פשוט להיות באחד נורמלי, ולא לדבר על זה עם מישהי שלהיות איתי בקשר זה חלק מהעבודה שלה. מבאס. הילה

הי הילה... את כתבת בעבר על געגוע והקשבה כחולה נכון ? רציתי להגיד לך שאת כותבת נפלא ומתארת כ"כ ברור את הסבך הרגשי הזה של הטיפול... זה מוזר תחושת כח מול מטפל. כאילו - הוא נשבר ואני לא . פעם הפסיכולוגית שלי הזילה דמעה ובלב ממש בזתי לה על החולשה. זה נראה לי עניין של תקופות ואולי כדאי דווקא כן לראות את זה בתוך הטיפול , כי בד"כ תחושת הכח מתפוגגת ושוב נהיים נזקקים וחלשים ומשוועים לקשר , שהוא בדרכו , אמיתי.... אל תתייאשי אנדי

אנדי (יקר? יקרה?) אני כל כך מודה לך על המילים.. אחרי שחפרתי בזה יום שלם, בלי להצליח להרגיש משהו שלא גובל בצחוק, פתאם נחתה עליי ההבנה של מה שאמרתי לה באותו מייל. פתאם, כאילו משום מקום, הצלחתי להרגיש. כמה וודאי זה נראה כפוי טובה מצידי, איך הפלתי עליה כעס שלא קשור לשום דבר שעשתה. היא בכלל לא חייבת לקרוא מיילים ממני (שע"פ דרישתה אני גם לא אמורה לכתוב).. איך השתלחתי בה ככה? כל כך תלוש ולא קשור לכלום.. כבר בתוך הדברים הקשים שלה שמעתי שהיא גם יכולה להבין קצת אולי מאיפה זה בא (גם אם לא לקבל את ההתנהגות שלי), ועדיין- אני חושבת על הפנים הנסערות שלה ומרגישה כמה זה לא מגיע לה. מאוד מוזרה לי התחושה שאני יכולה לפגוע בה. מוזרה לי גם התחושה שהיא כנראה נשארת חשופה מספיק ופתוחה לקשר איתי, עד שאני יכולה להכאיב לה. זה לא אמור להיות מוזר בעיניי, אולי, אבל זה לגמרי לא מובן מאליו. הייתי רוצה מאוד לעמוד קרוב אליה, לפני שממש נתיישב במקומות הקבועים שלנו, להסתכל לה בעיניים (כמו שבדר"כ קשה לי לעשות) ופשוט לבקש את סליחתה. זאת לא חרטה כבדה, שגורמת לי להלקות את עצמי, אבל היא לגמרי חרטה וסליחה. אני שמחה שאת/ה כאן ויכולה להבין את ההוריקן המוזר שהשתולל ממני החוצה. תודה שכתבת! (ותודה גם על המילים הטובות) הילה

אני מאוד מצליחה להתחבר לרוב מה שכתבת... גם לי הרבה פעמים בא כבר "להשתחרר" מהטיפול הלוואי וידעתי איך עושים את זה..