פגישה קשה

היתה לי פגישה קשה עם הפסיכולוג שלי... כמעט שנה אנחנו "מדשדשים" בבוץ של התקשורת בינינו... כי היא לא פשוטה. לצערי. (לא קשור ספציפית אליו, כי אצל כל פסיכולוג כנראה היה קורה לי אותו דבר). היתה פגישה קשה במיוחד. הטחתי בפניו הרבה האשמות, וראיתי שהוא מרגיש איתן ממש רע. במיוחד לאחר שבפעמים האחרונות היה נראה שחל שיפור בינינו. אני יצאתי בתחושת הקלה. שאמרתי הכל. לגביו - נראה לי שהוא יצא מותש ואפילו מיואש. הוא כמעט נאלם דום לכל הפגישה. וראיתי את ההשפעה של המילים שלי. ושל הבעות פני. הוצאתי עליו כל כך הרבה כעס! בלי מעט הבנה אפילו. הרבה פעמים אני כך כלפיו, והוא שותק, וסופג... והפעם נראה לי נסחפתי. בעיקר בגלל מבע פניו. מאוד בא לי לשלוח לו SMS שהפגישה הרגיעה אותי. או משהו דומה. שידע גם את החלק הטוב שהיה בה. אולי אמירה קטנה שאני מעריכה את המקום של הטיפול, ולא רק בועטת תמיד. בהרגשה שלי, עד הפגישה הבאה, עובר כל כך הרבה זמן, וכעסים נצברים, ותחושות נשמרות. ואני מרגישה שאני לא רוצה לבוא לפגישה הבאה אחרי שלאורך כל הזמן הזה נשמרה אצלו התחושה הזו כלפי מה שהיה. וגם כי אני חוששת שעד הפגישה הבאה כבר לא יתחשק לי לומר זאת. (כמו שתמיד קורה). אך לא נעים לי לשלוח לו... אף פעם לא העזתי, ונראה לי פריצת גבולות לגמרי. מה עושים? תודה לכן ולכם.

זו התחושה. ולצערי אני מרגישה שכן הרסתי אותו. אין לו ממני רגע נחת, והפעם בהחלט הגזמתי. ולמרות זאת הוא עדיין לא זורק אותי. (אולי בפגישה הבאה, לכי תדעי). אפשר שאלת המשך קטנה? מטפלים אולי לא נהרסים, אך הם "נוטרים טינה" למטופלים? הוא תמיד נראה לי כאילו "חדש" בכל פגישה, וכאילו שכח ממה שעשיתי לו. ואני תמיד אומרת לו שאני בלתי נסבלת בוודאי והוא שותק. (כנראה מחכה שאגיע לבד למסקנה אחרת). אך סתם מעניין אותי מה הלך רוחכם (ברור שלא כולם אותו דבר) מול מטופל עקשן, סרבן ומעצבן. פעם אמרה לי מטפלת אחת שהכרתי באקראי, שמטפלים רבים יפסיקו טיפול במטופל כשהם מרגישים כמעט שנאה כלפיו.