סיום טיפול

שלום :) אני מטופלת מזה 7 חודשים בתדירות שבועית על מנת להתמודד עם מגבלה אשר נוצרה בחיי לפני יותר משנה וחצי, עקב תאונת דרכים קלה. התמודדות עם התסכול שנוצר ועם המצב החדש. במהלך הזמן שחלף, בעיקר מלפני הטיפול, שיניתי דפוסי התנהגות וחשיבה שהיו נראים כבלתי הפיכים ולא ניתנים להתמודדות. כעת אני 2 פגישות לפני הסוף, אחרי שלמדתי דרכים רבות להתמודד מול הקשיים שנוצרו ועם טקטיקה להתמודד עם האלו שיווצרו. אני קוראת פה הרבה מאוד מקרים על אופי סיום טיפול, ולא מצאתי אחד שמתאים להרגשתי. אשמח לשמוע את חוות דעתכם. אז ככה, עוד 2 פגישות זה נגמר ועדיין לא דיברנו על הסיום, זה מטריד אותי מעט. כעקרון הקשר הוא נטו טיפולי מבוסס על הערכה ולא על חיבה ורגשות מסוג אחר, מעין ריחוק, אבל בסה"כ אנחנו ביחסים טובים אפשר לומר ואני מספיק פתוחה איתה. כמובן שמיותר לציין שהיו רגשות מצידי במהלך הטיפול, אבל השארתי את חלקם מחוץ לחדר באופן מקובל, בידיעה שהם יעברו-והם עברו. תמיד כשמדובר בהבעת הדעות החיוביות שלה כלפיי, אני פתוחה לשמוע ואף שמחה, אבל אם אני מביעה דעה כלפייה, דעה טובה, אני נתקלת בחסימה קלה מצידה שגורמת לי חוסר נוחות, כמו "טוב עדיין לא סיימנו את הטיפול בינינו אז אין צורך" או שינוי נושא. אני חוששת מהאופן שבו יסתיים הטיפול, האם לחשוף את ההערכה שלי כלפיה ואף יותר מזה ולהסתכן בתחושת דחייה בסוף הטיפול או פשוט לשמור על איפוק ולהמעיט במילים (ולהנות מתחושת הספק שהכל בסדר לגמריי)? נראה לי שהיא מרגישה בחוסר נוחות כלשהי כשתורי להביע את דעתי. אז איך מסיימים טיפול בכלל אם לא מדברים על זה? תודהה

היי :) תוך כמה זמן בערך עונים על שאלות בד"כ? סקרנית מאוד לתשובתכם והטיפול הבא גם מתקרב אז אשמח ליישם את מה שייכתב פה

אי אפשר לומר שלא שמתי לב למה שאת כותבת קודם, לגביי הסגירות והמבוכה, שמתי לב לתגובות דומות במהלך הטיפול, ההבנה של זה עזרה לי להרגיש "לא דחויה" כשזה קרה, פשוט הפסקתי ודחיתי את ההערכה לסוף הטיפול. ובכל זאת, הייתי רוצה שזה יסתיים קצת אחרת, שאביע את הדעה שלי והיא תהיה מסוגלת להכיל אותה מבלי לגרום לי להרגיש שעשיתי סוג של פאדיחה. האם שווה להעלת את התחושה הזו בפניה או לסיים ככה ולחסוך את זה? כנראה שלא נדבר לעומק על ההרגשה שנוצרה לי, וכנראה אין צורך כי ההרגשה היא לגיטימית ופחות טיפולית, אנחנו בקו הסיום כבר ולא יהיו עוד טיפולים וזמן לדבר על זה.