מתלבטת

הי ליאת. אני נמצאת בתום שנה ראשונה (ואולי אחרונה...) של טיפול אצל מטפל, שעדיין קשה לי להגדיר אותו, לקלוט אותו. הוא אומר על עצמו שהוא מטפל מתעמת ולא רך... במהלך הטיפול היו לא מעט דרמות ו"מריבות" בינינו. לדעתו - זו תמצית הטיפול שעלי לחוות/לעבור. אבל זה לא עובר... בפגישה האחרונה, כמו בהרבה אחרות, הוא אמר לי שאני קשה. אמר עוד דברים שלא נעים לשמוע, שלא קל לשמוע ושאני תוהה בכל העת הזו אם האמירות הללו, בסופו של דבר אכן מיטיבות איתי. ביקשתי שיגיד גם דברים טובים - לאזן... אמר כמה דברים ואז אמר ששיקמתי את עצמי מאשפתות. זאת הייתה אמורה להיות מחמאה, אבל אני נחרדתי. ממש. ההסטוריה של חיי המוקדמים- לא כ"כ נוראית. לא התעללו בי, לא הזיקו לי אף פעם באופן ישיר ואני לא חווה את עצמי כמשתקמת מאשפתות. התעמתתי איתו על זה והוא אמר שאני תופסת אותו במילה ושהוא מוכן לסגת. אבל עדיין חושב כך. כל היום שלמחרת, המילים שלו ליוו אותי. הדהדו. אני חושבת שלמילים יש המון כח, ובפרט בטיפול- כשיוצאות מפה של מטפל. זו לא הפעם הראשונה שאני מתערערת בעקבות פניני לשון שלו אודותי, אבל הפעם, זה הרגיש ממש נורא. איך אפשר להיות בטיפול אצל מישהו שחושב שבאתי "מאשפתות"? הוא אומר שעצם כך שנותן תיקוף לחוייה, אמור להרגיע. אבל לא מוכן לקבל, שזאת לא החוויה שלי. אולי שלו- וזה מאוד מטריד אותי. גורם לי להרגיש חרא עם עצמי וחרא לגביו. בכלל, חשה שיש בטיפול הרבה פתולוגיזציה של דברים, מצידו. וזה עושה לי רע. מטפל לא אמור להיות עם אופטימיות? תודה שקראת ותודה מראש לתשובתך.

בחרתי בו כי קיבלתי המלצות. לא שיערתי שזה מה שהולך להיות... אני עדיין שם, כי כל הזמן מצפה לנס, או לרגע הזה שהטיפול יתגלה. אבל זה בהחלט לא הטיפול לו פיללתי. אני שוקלת לפרוש... רק להוסיף, שאני יודעת על מטופלת אחרת שלו, בחורה שאני מעריכה, שנמצאת אצלו כבר שנים ומרוצה. זה עושה לי עוד יותר נאכס. מרגישה שיש עניין מולי, איתי. לעזוב את הטיפול מרגיש לי כשלון שלי כמטופלת. אני יודעת שזה לא כך, אך כך מרגישה ולכן נשארת שם. בינתיים...

...כל פרט ופרט הוא חלק אם תחבר אותם יחדיו..." לגליה, מצטרפת ואשתף בהיסטוריה ועוד - פעם, עוד לפני שהתחלתי להיפגש עם המטפל הנוכחי, קיבלתי המלצה ממישהי שטופלה אצל איש מסוים והייתה מרוצה ממנו מאד. בדרך-כלל, העניין כשלעצמו (היכרות קרובה ידועה מראש בין שתי מטופלות) כבר לא הכי טוב או בריא. תסבוכות. הסתרות. השוואות. קנאות. ייתכן שהייתה לי נטייה להסתייג ממנו עד כדי כך בשל ההיכרות עם מי שהייתה מטופלת אצלו, וייתכן שבלי יותר מידי קשר, עבורי הוא היה זוועה. משהו שהרגשתי כבר בפגישה היחידה שהייתה ופרשתי. כך שאפשרי שעבור האחד (מוערך ככל שיהיה) קשר מסוים ירגיש נפלא, ועבור השני ירגיש מתאים פחות. לצערי, גם הסתבר לי בדיעבד ולאחר שהבנתי את המשמעות, שאותו מטפל לא היה ממש מקצוען. אפילו לא היה עו"ס או פסיכ' ובוודאי שלא קליני. דבר נוסף - מצאתי את עצמי לא פעם מלקטת (ואני, כנראה, 'אלופה' בזה) את כל הרגעים הבלתי נסבלים בטיפול העכשווי והטוב. את האמירות הכואבות במיוחד. העימותים. העקיצות. זאת תוך איבוד קשר ועיוורון לרגעים אחרים. לפעמים נדמה לי שלכלכתי עליו והוצאתי דיבתו. ות'אמת שבאיזה שלב גם פשוט נמאס לו שהתמקדתי לאורך זמן מוגזם דווקא באזורים האלה, או השתמשתי בדברים הפחות נעימים שלו להצליף בעצמי, כאילו היה זה הכל. ובכל זאת, המשכנו. הוא ספג אך התמיד. אולי נכון לומר שאני מזוכיסטית ואולי גם נכון לומר שבתוך הכל ראיתי תקווה בינינו. נתתי דוגמאות למיניהן, אבל איני יודעת מה קורה אצלך, בסיפור שלך. מנסה לזכור שמה שמביאים לכאן הוא רק חלק מתוך תמונה שלמה יותר ומורכבת. אגב, אילו היו אומרים לי ששוקמתי מאשפתות, נראה לי שאת ה'אשפתות' הייתי מחבקת בשתי ידיים, אבל את ה'שוקמתי' הייתי משליכה או בועטת... או שלא... (אצלי ההיסטוריה הייתה חיננית פחות). א.ה.