בא לי לפתוח דיון לשיחה :) כנסו

כבר שבועיים שאני מסתובבת פה, קוראת את השאלות בעמודים החדשים יותר והישנים יותר, אני רואה הרבה מאוד הודעות שמדברות על רגשות למטפלים, פגיעות, תלות וגעגועים (ההודעה האחרונה של ליאת עוררה בי רצון לפתוח את זה פה). אשמח לשמוע את דעתכם, כל אחד בהתאם לסיפור האישי שלו, למשל... אני לפני הפגיעה שלי, הייתי בחורה עצמאית מאוד ולא תלותית, חיה ומתפתחת. כשהתחלתי את הטיפול, הגעתי לחדר והייתה כימיה טובה מאוד, בפגישה השנייה-המשפט הראשון שאמרתי לה "תגידי מה שבא לך, אני לא רוצה להיות מטופלת, ובכל זאת אמשיך לשבת פה עד שתשכנעי אותי למה כן כי אני יודעת שאני צריכה". יודעים למה? כי פחדתי להיות תלותית, פחדתי להקשר ולהפגע, אבל מה- כבר הייתי תלותית מאוד בכולם עוד לפני שנכנסתי לחדר, הרגשתי שלא אצליח להתקיים רק עם עצמי. ברגע שהבנתי את זה המשכתי, אמרתי לה - תעשי מה שבא לך רק אל תהפכי אותי לכזו. מהר מאוד הבנתי שהתלות היא חיובית, היא כלי הכרחי לחזרה לחיים, שאני לאו דווקא תלויה אלא ממקמת אותה כשותפה לתהליך שלי, שאם אתן מעצמי לטיפול, אעשה משהו באופן עצמאי. ובכל זאת איך לא להפגע? להנמיך ציפיות, לזכור שמטפל הוא מטפל, מצד אחד הוא לא חבר שלכם אז אין יחסים אישיים, מצד שני צריך לשתף פעולה ברמה האישית, גם מצידו. לומר שלא התגעגעתי? אז כן, ולא היו רגשות? אז היו, ויש עדיין, אבל במקום "להזדקק" לה כשהיא חסרה, נכנסתי לנעליים שלה וייעצתי לעצמי. ידעתי שאני לא מתגעגעת אליה כי אני לא מכירה אותה מספיק אלא לשיטת הטיפול שלה. לכל אלו שמרגישים תלותיים ופגיעים, אשמח לשמוע את דעתכם. מאוד חשוב לי- כי אני רואה כמה המטפלים שלכם חשובים לכם.

אני עכשיו בטיפול חדש אחרי שהייתה לי פרידה כואבת מאוד ממטפלת קודמת שעד היום אני לא מפסיקה להתגעגע אליה. אני מנסה כל כך להיכנס לנעליים שלה במצבים שונים ולא להתגעגע אליה כביכול כי איני מכירה אותה באמת אלא רק לשיטת הטיפול אך לדאבוני זה לא מצליח. אני מוצאת את עצמי במצב בו אני חשה שחיי סובבים כל הזמן סביב המטפלת החדשה והמטפלת הקודמת ואני יודעת שצריכה להיווצר תלות כדי שהטיפול יצליח אבל לדעתי זו ממש תלות מוגזמת.

היי מעיין, אני מתרשמת שנראה פה שלי אין רגשות זהים לשלכם... יש לי את אותם רגשות למטפלים שלי רק במינון אחר. האם ניסית להחליף את התלות הזו בתלות באנשים אחרים מהסביבה שלך שעושים לך טוב, והקשר איתם מציאותי יותר ברמה האישית ולא הטיפולית? הם יותר בקרבתך, עושים לך טוב, ורבים מאיתנו תלויים באחרים ולא שמים לב, לאו דווקא ביטוי שלילי. איך זה נשמע לך?

הי, אנסה... פגיעות משמעה, למיטב הבנתי, שהנך בשר ודם. אינך כל-יכול. לרגע נזכרתי לי, שפעם שיחקתי במשחקי ארקייד ושם היו צ'יטים שהופכים אותך באופן משעשע למדי לבלתי-מנוצח, מבטלים את מגבלת הזמן, הופכים אותך לבן-אלמוות שאינו זקוק למשאבי מחיה, שמים בידך כלים עוצמתיים דרך קבע, וכו' וכו'... מעניין לציין שהאימונים במשחק בתנאי הכל-יכולות עזרו לי מאד להגיע לרמות גבוהות במשחק הטבעי המקורי. אבל בחיים עצמם... לדעתי, אין יותר מידי שליטה בתגובה האוטומטית כשאתה אדם שרוב האישיות שלו כבר עשויה. ואם בציפיות עסקינן -נראה לי שלא ניתן כ"כ לשנות/לבטל את הציפיות הראשוניות, מרחיקות לכת ככל שתהיינה. הן שם בדמיון כפי שהן. אבל כן ניתן, אולי, לאחר שצצו, להבין בהדרגה ומתוך ויתור/פשרה שאינן תואמות מציאות בתנאים שיש. ואני מתכוונת ממש להבין ולספוג לעומק ולא רק לדקלם (אחרת, זה כאילו שאנחנו אומרים לעצמנו אמת, אבל לנפש זהו די שקר עדיין). העניין יכול להיות כרוך בעבודה של שנים. כמו-כן, אם אתה שרוף, למשל, הסיכוי שאפילו כמעט-מגע יכאיב לך בעוצמות הנו גדול. לחלופין, מרוב כאב, הנפש תאלחש. אבל באופן כללי אפשר לשפר את המצב. זה מה שטיפול עושה. ומה אומר לגבי עצמי בהקשר התלות והנזקקות? קשה... קשה... דווקא כשהמצב 'אמבולנס', או אז הכי בלתי אפשרי מבחינתי לבקש. וכשאפשר כבר לבקש, אז המצב כבר השתפר... לכן, אני לפעמים ממש כועסת כשמזמינים אותי – כי מה אני כבר יכולה לעשות עם זה ברגע האמת. ואותי דווקא מנסים להזמין להשתמש יותר. להשתמש, ולא רק כאסלה או שק הקאה. איני בטוחה שהשבתי על שאלתך, אך אלו מחשבות ההמשך שלי, בתקווה שתתגבשנה. א.ה.

היי :) נשמע מהנוסח כאילו את מטפלת ולא מטופלת, טעיתי? אם כך הדבר, טוב לשמוע קצת את הצד השני. מה יקרה אם תהיה מודעות גדולה מאוד לקיום התלות בתחילת הטיפול ובמהלכו, התאמת ציפיות כלשהי, כשאצלי בטיפול דיברנו על זה הייתה הבהרה של שתינו שמדובר בסוג של "קביים" בלבד אבל מצד שני התלות שלי היא הכרחית להצלחה, וברור שיהיו רגשות בסיפור הזה. הצלחנו להגיע לסיכום הזה בלי שהאמירה הזו תפגע בי אלא בעדינות ובהסכמה. וכן היו ועדיין יש לי רגשות ומחשבות, וגם הייתי פגיעה מאוד (אולי זה לא נראה מהכתיבה שלי אבל כן כמובן חוויתי ועדיין חווה), אבל במימדים אחרים, אולי כי תיאמתי ציפיות.

שונאת שאני מתגעגעת אליה כל כך! זה מרגיז. לחשוב עליה הרבה, לחכות לפגישה כל הזמן, לרצות יותר מפעם אחת בשבוע. אני שונאת את זה שהיא משמעותית לי ואילו אני בסך הכל מטופלת, בטוח שהיא לא חושבת עליי כמו שאני חושבת עליה, היא לא צריכה אותי, אני כלום עבורה. מעצבן אותי שאני זקוקה לה, אבל היא רק מטפלת ולעולם לא תהיה מעבר. אני לא יכולה לייעץ לעצמי בזמן שהיא חסרה, אני לא רוצה את עצמי. אני צריכה אותה! זה רק מתסכל אותי וגורם לי להרגיש עוד יותר רע. מה פה כל כך חיובי?! עוד קשר מתסכל. קשר לא אמיתי. אני לא מספרת לה את זה, את מה שאני מרגישה. לדעתי היא יודעת שזה כך, אבל לא אמרתי.יש גם את הצד השני, שבא לי לעיתים לשחרר את השליטה הזו, ופשוט להגיד לה שאני כל כך צריכה אותה, שתמיד תהיה איתי. בא לי לשחרר הכל וכן להיתלות בה. בא לי לשחרר ולהיות חשופה ופגיעה לגמרי מולה. שהיא תקבל את כל הכוח , ואילו אני אהיה כמו גוזל חסר ישע בידיה. אבל זה מפחיד אותי. אני יודעת שאני לא חשובה לה, לא מעבר לטיפול, לשעה הזו. אני יודעת שבכל מקרה לא אקבל את מה שאני צריכה. ואז נוצרת לי מועקה כזאת, אני צריכה להיות בשליטה כל הזמן, לא להראות לה חולשה. זה מעיק וקשה ומתוח ומאופק. בקיצור, אני שונאת את התחושות האלה, שונאת את ההזדקקות הזאת או התלות או מה שזה לא יהיה.. עדיף כבר שלא יהיה, אבל אני מפחדת בלעדי זה.

אני בטוחה בשני דברים: האחד הוא שאת כבר מספיק חשופה מולה ויש לה כוח רב בידיים שיעזור לך לשנות את חייך. אבל החלק החשוב הוא שיש לך הרבה מאוד כוח ומשמעות, הכוח שבידיים שלה הוא איך להוציא את הכוח שלך ממך. הדבר השני שאני בטוחה בו הוא שאם תספרי לה ותבקשי ממנה לקבל את זה בהבנה ולא להשתנות (יש הרבה מטפלים שנרתעים מהמטופלים שלהם) אלא רק לעזור לך להתמודד עם זה, עם הזמן תרגישי הרבה הרבה יותר טוב! בהתחלה יש סיכוי שתרגישי שפישלת, אבל אם היא מטפלת טובה היא תדע להפוך את הקלפים לצד החיובי שלהם. :)

לדעתי הוכוח בעניין התלות שנוצר במהלך הטיפול,שחוזר כאן חדשות לבקרים, הוא וכוח סרק, אי אפשר לדבר עליו במונחים של טוב או רע, הוא קיים, כי הוא חייב להתקיים בסיטואציה כל כך קרובה בין שני אנשים. בסך הכל יש עוד הרבה דברים שהם לא הכי נעימים בטיפול, ומי שהולך לטיפול צריך לקבל על עצמו את כל "עסקת הבילה" הזו,מבלי לנסות אפילו לנטרל את הרכיב הזה בטיפול. אפי.

אני מסכימה עם אפי..:) מצחיק...הייתי כל כך תלותית שאיבדתי פרופורציות..עכשיו אני אחריי..נפרדנו, לא קל בלעדיה..אבל יודעים מה? זה החזיר את השליטה אליי, לידיים שלי...יצרתי מעט קשר איתה...(פעמיים בחודשיים שעברו כבר) וזה עזר וגם הבהיר לי שאני יכולה לבד!!! אל תתיאשו, יש מצבים שחייבים להתלות ולעיתים צריך לדעת לשחרר..כמו שליאת אומרת העיקר המינון..בדקו את עצמכם הכוח אצלכם ולא אצל המטפל כמו שאתם נוטים לחשוב..זה לא ממש כך...הנזקקות חייבת להיות בשלב כלשהוא (ועברתי רגרסיה בטיפול..ממש לא פשוט ) אבל גם ההתנתקות והנפרדות...לא פשוט, מסובך...אבל מיום ליום אני חושבת שהכוח בידיי יותר מפעם...כנראה הזמן עושה את שלו, הפנמתי דברים והגעתי גם למסקנה לגבי התלות הזו..לנסות להעזר באחרים סביבי...להעביר ממנה לאחרים...קל לדבר, קשה לבצע..נכון זה לא ביום אחד...למי שזוכר את התכתובת שלי....מה שליאת כתבה בסופ"ש מדהים אותי:), ופה ההזדמנות להודות לך, ליאת, נקודת המבט שלי מתחילה להתבהר ומקווה שגם האמביוולנטיות תשכח מעט...

לא דיברתי על ניטרול,גם אני חוויתי תלות ורגשות ועוד חובה מה שמעניין אותי זה ההבדל שגורם לאנשים לחוות את זה בצורה חיובית ואחרים בשלילית

תודה רבה ליאת! למרות שנראה שעוררתי פה סערה רגשית בין חברי הפורום. אשמח שכולם ינסו ללמוד מכולם, אולי חלקם ירגישו יותר טוב עם התלות שלהם. לפעמים הקונפליקט שלהם מחמיר את ההרגשה, בין המקובל לבין הרגש. לא מזיק לתת לגיטימציה לרגשות :)