בא לי למות..

נפגשתי איתה היום. והחלטתי שלא עוד. למה? כי כן. דברתי איתה על כל השינויים. ובפרט- על השינוי בה וביחסה כלפי. והיא? רק אמרה שהיא מודה- שהיא פחות חמה. ושהחליטה "לקחת צעד אחורה". ש"החם היה מתאים לתחילת הקשר הטיפולי.ושזה לא מתאים עכשיו". אני קצת גיכחתי. אמרתי לה שזה הכי מוזר. שהרי גם ככה היא יודעת שחם זה לא הדבר הראשון שחיפשתי, ובטח לא בגללו בחרתי בה, שהרי היא לא שופעת חם גם ככה.מטבעה.. -זה אופייה, וזה בסדר גמור מבחינתי. לא חיפשתי רכות וחם כשבחרתי בה. חיפשתי אבל אותנטיות. ושהחם יהיה אמיתי. והוא אכן היה.ולכן לא ברור לי למה השינוי? כי רגש הוא רגש. גם אצלה. גם אצל פסיכולוגית. הרי היא גם בנאדם. והיא אמרה שזה "מכוון". ככה החליטה. ושלמעשה- "טייק איט אור ליב איט"...שזה מה שיש. ושככה היא. ושזה לא ישתנה. וזהו. ושאלו הנתונים. ושאם אני רוצה- אקח את זה. ואם לא- אז לא. ובנקודה הזאת החלטתי. ועניתי: שאם כך, וזה לא בר שינוי. אז לא. מה זה "החם התאים להתחלה?"... זה מצמרר אותי. מה זה? ואת מעט החם שכן יש מדוע לא להמשיך ולהפגין? זה מוזר.ומכאיב. ואני בטח לא מרגישה מוכלת. וגם לא אהובה יותר. והיא אפילו מודה בזה. למרות שמבחינתה- "רוצה להמשיך"... אבל מבחינתי-זה "מוצר" שאני כבר לא מעוניינת בו. שלא מספק לי את מה שאני צריכה. גם שינתה את המסגרת- ואת זה כן קיבלתי. גם עוזבת לחופשת לידה ואח"כ לחו"ל- בלי לתת לי שום פתח אליה בזמן הזה, אבל מה ששבר אותי היה היא.היא עצמה. השינוי שחל בה וביחסה כלפי. כה קיצוני. היא לא אותה הפסיכולוגת שבה בחרתי. כששאלתי אולי זה בגלל ההריון? היא אמרה שלא. היא פשוט ככה. החליטה. אז זהו. הודעתי לה. ויצאתי. ועכשיו? בא לי למות. כמו בשיר. כשלון בטיפול גרוע מלא לטפל כלל. ומה אני עושה עם עצמי עכשיו? אני צריכה עזרה רק כדי לצאת מהדבר הזה שהתפוצץ לי בפרצוף איתה. ואין לי. שום כתובת. http://www.youtube.com/watch?v=6l5AEqjICes איך היא יכולה להפוך את עורה ככה? ולהודות בזה?. למה?. איך מישהי מקצועית יכולה להטיל עלי לשאת בכל כך הרבה שינויים, בלי טיפה לראות אותי. רק בקשתי שתשאר היא. קיבלתי את המסגרת החדשה. קיבלתי את הפרידה. ורק רציתי שהיא- תישאר היא. או שלפחות אבין. איך אדם יכול "להחליט" להיות פחות חם? הרי זה רגש. רגש הוא לא החלטה...

קודם כל-מבינה אותך מאד,קשה מאד לשמוע ,קשה לקבל,ובטח קשה כך להמשיך. רציתי רק להעלות השערה שאולי מאחורי ה"החלטה" שלה,לדבריה,עומד הרצון שלה להכין את הקרקע לקראת הפרידה הצפויה ולרכך את הקושי...

לאבודה דבר ראשון, אפשר להחליט או יותר נכון לבחור איך להרגיש ואיזה רגש לבטא דרך ההתנהגות, והמטפלת שלך בוחרת להיות פחות חמה אולי בגלל משהו שקרה ביניכן ואולי יש לה סיבות אישיות שלא קשורות באופן ישיר אליך אלא לשינוי במצבה. היא בודאי חושבת שזה לטובת שתיכן, שזה טוב בשלב הזה לתפוס מרחק וכו'..., אנשים עושים רציונליזציות כדי להצדיק כל מיני התנהגויות. אני חשה בהודעה שלך את כאב הדחייה/נטישה את האכזבה וההלם, והתגובה שלך לנטישה היא לנטוש בחזרה, את המטפלת ואפילו את החיים עצמם. אני מקווה שתתגברי, ושיהיה לך רק טוב.

הוי, אני לא מאמינה! אני קוראת אותך וכואבת כל הזמן.... ועכשיו לא יכולתי להתאפק. אז נכון שאמצע הלילה... ואני כותבת לך. איך? איך זה יתכן? אם זה באמת כמו שאת מצגיה את זה - זה ממש ממש מוזר. את בטוחה שהיא היתה פתוחה איתך עד הסוף? כל הכבוד לך ששמת את התמיהה שלך על השולחן. ודיברת על זה. במקום להשתגע עם זה לבד... אין לי מילים לנחם אותך, חוץ מלהיות איתך במצב הזה. לחבק חזקקקק, ולומר - שאין לי ספק שהכוחות שלך יגדילו אותך מזה. את תתגברי! את תאהבי את עצמך! את הכי שווה בעולם. והכי ראויה לאהבה ולהכלה. אניבטוחה שאיכשהו למפרע יתברר התהליך הזה לטובתך ויוציא אותך מהמצב הלא-אפשרי שאת מרגישה עכשיו. אני כל כך כל כך איתך! תרגישי את זה.... זה מה שיש לי לתת לך - את ים הרגש שבתוכי למילים הכואבות שכתבת.

שלום לכולם, אני כרגע שבורה. ( ואני לא אדם "שביר"). לא קרה לי דבר כזה. אבל אני עד כדי כך שבורה שאני לא מסוגלת לכתוב שוב. אז אני מצרפת כאן משהו שכתבתי- יש בו אני חושבת מעט יותר פרטים מהשאלה ההתחלתית שלי, ואולי לכן זה יכול לענות לכולכם על חלק מהתגובות/שאלות שלכם. אנחנו נפגשנו בתדירות של פעמיים וכבר כמה חודשים - 3 פעמים! בבוע. כך שלשאלתה של מיכל- לגבי "אולי היא רוצה להפחית תלות" ולכן מתנהגת ככה, זאת כנראה לא התשובה. כי אפשר להוריד פגישות כדי להפחית תלות. קודם כל. אבל זה צריך להיות מתוך נקודה בטוחה. ואי אפשר להגיע לנקודה בטוחה עם החלטה שלה "לקחת צעד אחורה" גם בתוך הפגישות עצמן. ככה אמרה במפורש. שגם בתוך הפגישות היא יותר מרוחקת. ושהמצב הזה לעולם לא יחזור לקדמותו. עכשיו תגידו לי מי היה נשאר בטיפול כזה? אפילו שהיא מבחינתה "רוצה שנמשיך". היא אומרת שהיא לא זאת שעוזבת. אבל הרי בפועל- היא בדיוק עושה את זה. שתבינו: השינוי הוא בכל המובנים. והוא מאד מהיר, ללא הדרגתיות, ומאד קיצוני.מאד. תודה לכולכם. נפגשתי איתה. פתחתי את הכל. אמרתי לה שמה שהכי מפריע לי יותר מהכל זאת היא. זה שהיא השתנתה. ושהיחס שלה כלפי השתנה בצורה קיצונית. היא הודתה. אמרה שזה נכון. שהיא פחות חמה. וש"החם התאים רק להתחלת הקשר ושהוא לא מתאים עוד". היא גם אמרה שבמפורש החליטה לקחת צעד אחורה. כשאמרתי לה שזה נורא מוזר לי, כי עובדתית מה שהיא אמרה "על החם שהתאים להתחלה" לא כל כך נכון, מפני שעד לפני 4 חודשים( בדיוק הנק' שבה נודע לי על הריונה, והמשבר שזה גרם ביחסים ביננו לאור תגובתי) היא כן הביעה חם, ולא חל בה שינוי, היא אמרה לי שזה לא יחזור להיות מה שהיה אף פעם. וש"טייק איט או ליב איט". שזה המצב. ואז הבנתי. שהיא מבחינתי מגזימה. לא פיירית. ושאין לי יכולות להתמודד עם מה שהיא עושה לי . רציתי ונאבקתי נורא להשאר איתה. כי הקשר שהיה ביננו היה מאד מיוחד. ועמוק. ( היא בעצמה יודעת את זה. כי יצא שאני יודעת עליה פרטים שאף מטופל אחר לא יודע. ושזה קרה רק בגלל התקשורת המיוחדת ביננו. ממש "חשתי" אותה. והיא אותי). הסכמתי מתוך הבנה שזה לטובתי, לשנות את המסגרת ביננו. כמו שהיא רצתה. להפחית את התקשורת שבין הפגישות והגענו להסכמה בדיוק כמה ואיך. הסכמתי גם להמשיך לדבר איתה על פתרון לחופשת הלידה שלה- וכיצד אוכל להתמודד. אם כי לא מצאנו פתרון בנתיים שיתאים לשתינו. ( היא רצתה נתק מוחלט. שום קשר בזמן הזה. אבל הסכימה לדבר על זה.. לחשוב איתי יחד מה אפשר לעשות). הדבר היחידי שאינני יכולה לשאת, וזה גם מה ששבר אותי, הוא : היא. השינוי שבה. וביחסה כלפי. כשניסיתי אפילו להסביר לעצמי שאולי זה בגלל ההריון ומה שעובר עליה בעקבותיו, ואכן שאלתי אותה אם זאת הסיבה( מתוך תקווה שכן. ואז אדע שזה "רק" זמני והיא תחזור כשהיתה), היא ענתה שלא. שהשינוי הוא החלטה שהיא קיבלה. חד משמעית. "לקחת צעד אחורה". לא להפגין שום חום יותר. ( וזה לא שחם היה מה שאפיין אותה, גם זה לא מה שחיפשתי אצלה וממנה. ולכן כשהוא כן קרה- הוא היה כל כך כנה ומשמעותי לי. וגם לה. כך נוצר הקשר המיוחד). היא באופייה לא מחצינה רגשות.. וגם אני. ועכשיו? אני שבורה. לא מבינה איך פסיכולוגית יכולה לנהוג כך? ולכפות כל כך הרבה שינויים בטיפול. שחלקם אמנם הכרחיים והם כרח המציאות- הריון, חופשת לידה, ואולי אף שינוי המסגרת. אבל חלקם- פשוט לא הכרחיים. ולתחושתי- סותמים את הגולל עלי. ועל האפשרות לטיפול. להחליט להשתנות ולשנות גם יחס ברמה האישית, בתקופה שבה ממילא יש הרבה שינויים, נראה לי כמעט לא אנושי, אולי גם לא מקצועי?. מה אעשה? איך בכלל אוכל לצאת מסיפור כזה? איך?. איך?. ואגב: תודה לכל מי שהגיב ומגיב פה. זה כן מעט עוזר.

הי ליאת, תודה שהגבת. את צודקת בזה שאם הייתם שואלים את הפסיכולוגית היא הייתה מספרת סיפור מעט שונה. אבל בסה"כ העובדות הן עובדות. המשפט הזה "לקחתי צעד אחורה. אני הרבה פחות חמה מפעם. יותר מרוחקת. זה לעולם לא יחזור להיות מה שהיה"- זה המשפט המדוייק שהיא אמרה לי. מה שאולי שונה בסיפור שלה, ייתכן שזו הסיבה. ולא- הסיבה בוודאות אינה רצון להקל את הפרידה. אני יודעת. כי דיברתי איתה מאז. והמצב ביננו מאד מאד קשה. היא מאד פגועה. היא נפגעה ממני. כנראה גם לאור תגובותיי להודעתה שהיא בהריון. ולעובדה שידעתי שהיא גם תעזוב את הארץ. היא החליטה להתרחק, אולי כדי "לשמור על עצמה מפני". וכך בעצם תוכל להמשיך לטפל בי. זאת לדעתי הסיבה. אבל גם אם אני מבינה את זה,אני לא יכולה להכיל את זה. כי זה כל כך שקוף. כל כך מולי. איך אפשר להמשיך להיות בטיפול אם זאת הסיבה?. איך? היא גם אמרה לי בפירוש שהיא צעמידה את צרכיה לפני צרכי. הביטוי המדוייק היה בתגובה לשאלה שלי, שאלתי אותה: "רגע, אני לא מבינה, מה עם הצרכים שלי? צרכייך קודמים לשלי?". זה היה בזעם כששאלתי. כי היו המון אמוציות. וזה היה בטלפון לאחר יומיים מההודעה שלי על סיום. ואז היא השיבה לי: "כן!. בפירוש כך. והמשיכה ואמרה: צרכיי קודמים לשלך, כי אחרת אם לא אעשה זאת, אז לא אוכל להמשיך לטפל בך. אני צריכה גם לשמור על עצמי". ליאת, ניסיתי להביא את הצד שלה. כמטפלת. אני גם יודעת שאני לא מטופלת קלה. ושאני גם "מיוחדת" - לטוב ולרע. היא בעצמה אמרה לי את זה במס' הזדמנויות. וגם מטפלת אחרת שבעקבות המשבר הנוכחי והשבר שהוא גרם לי ( לא יכולה לתפקד. היום היום הראשון שלי בעבודה לאחר שלא באתי במשך יומיים. אני בוכה המון כשאני לבד. ויש לי תחושה נוראית- גם כאב וצער, וגם אשמה. שאולי אף אחד לא יכול איתי. ושאיך זה קורה לי איתה- איך הקשר הכה מיוחד ביננו נהרס?. האם זאת רק אשמה שלי? האם יש לה אחריות? מה קורה כאן?). הם אמרו שיש בי הרבה קסם אישי..צ'ארם, שגורם אולי לרצות לעזור לי. אבל מצד שני- גם הרבה קושי. תובענות. ובעיקר- חרדת נטישה. על רקע סיפור חיי. בכל מקרה, אני לא יודעת איך לאכול את זה? ובכלל- האם במקרה שכזה יש עדיין תועלת בהמשך טיפול אצלה?. היא אומרת שהיא רוצה לתקן, למרות שהיא "לא נחמדה" כי מאד נפגעה- ממה שאמרתי לה בימים האחרונים כשעזבתי. ומהצד שלי- אני גם פגועה. לא פחות. ואני לא יודעת האם כך אמור בכלל להיות בטיפול? כי נראה לי מוזר שהגענו למצב שבו אני עסוקה בה. ורק בה כל הזמן. הטיפול עוסק רק ביחסים ביננו. וכמו שמטפלת אחת( שהלכתי אליה להתייעצות עכשיו) אמרה לי: איפה את?? . את מדברת רק עליה. אבל איפה את? .