והנה זה מחלחל....

כבר עברו קצת יותר משבועיים מאז סיום הטיפול ומתחיל לחלחל לי בתודעה העובדה שזהו נגמר. אני לא חושבת על זה בצורה אובססיבית אבל בהחלט יצא לי להרהר ביומיים האחרונים האם מישהו חדש "תפס כבר את מקומי" אצל המטפלת, האם נשכחתי ברובי והאם אישכח, בעוד שהיא ממש לא נשכחה מבחינתי. פתאום הבנתי שאין כבר את הפגישה הבאה, שאפשר לשמור בעיות כדי לעסוק בהן. תמיד נדמה שמצופה מהמטפל לשכוח את המטופל שאיתו הוא סיים את הטיפול ולעבור למטופל הבא, לעולם חדש של אדם חדש. איך להפחית את התחושה הזאת לפני שתגדל למימדים עצומים שלא אוכל להתמודד מולם? (נשמע כאילו אני לא מפחדת מחוסר האינטראקציה או מהשיחות שכבר לא מתנהלות, אלא עד כמה השארתי את חותמי מאחור)

שלום לך השאלה אם מישהו "מחליף" אותך אינה רלוונטית. אולי השעה שלך אכן כבר תפוסה, אבל מה שחשוב זה מה שהיה שם איתך. כל קשר הוא יחודי וחד פעמי, ומה שהיה שם איתך-יחודי רק לך ולה ולא למי שבא אחריך ולמי שהיה לפניך. זה גם לא משנה אם היא חושבת עליך או זוכרת אותך, אני חושבת שזו נטיה אישית של כל מטפל, מה שחשוב הוא שאת תזכרי אותה ומה שקבלת ממנה ותקחי את זה איתך לחיים. נכון, נוצר כעת ואקום ועכשיו את מרגישה את זה , אבל אני מניחה שתתרגלי במהרה והיא תמיד תתפוס אצלך פינה חמה בלב...

היי סיגל, לצערי הרב איני מזדהה עם האופן בו רשמת את דברייך וזאת מכיוון שכל העניין שזה לא משנה והדברים לא רלוונטיים- זה ברור לי. זה שיגידו שזה לא רלוונטי, כפי שאני אומרת לעצמי, לא משנה את המצב שבו אני מרגישה צורך לדעת אם אישכח ועד כמה השארתי את חותמי מאחור. זה שיש לה מקום ושהיא תפסה פינה חמה בלב שלי זה בטוח.

הי, גם לי יש קטע כזה שאני חושבת שכבר מזמן מישהוא אחר נכנס במקומי...אבל אני לא חושבת שמצפים ממטפל שישכח ויעבור הלאה? מה פתאום? אני מצפה ממנה שתזכור ותיקח איתה משהו ממני כמו שהיא אמרה לי "תמיד ישאר בך משהו ממני ובי ישאר משהו ממך" אני מאמינה שזה קורה בכל קשר ועל אחת כמה וכמה בקשר שהיה משמעותי מאוד! וחוץ מזה כשכתבתי פה הבנתי שאפשר ליצור קשר עם מטפל ולספר לו מה קורה איתי גם אם נפרדנו ועצם הידיעה הזו מחזקת אותי, אני לא יודעת מה סכמתן אבל אני חושבת שלאחר תקופה את יכולה לספר למטפלת מה שלומך, לדעתי היא תשמח לשמוע וגם תרגישי שהיא לא שכחה אותך, מה דעתך?

אולי הציפייה שלי כלפיי המטפל "לשכוח אותי" נובעת מחשש ממצב הפוך, מתוך ניסיון אישי שלי, לרוב אני מתחברת בקלות לאנשים ומרגישה דברים, ואז מגלה שהם "שכחו אותי" ולא מרגישים אותו דבר. וזאת למרות שבסוף הטיפול היא הביעה את הרגשות והמחשבות שלה, והם היו הרבה יותר ממה שציפיתי, לא חשבתי שהסיפור שלי והבחירה שלי להתעקש לחיות חיים איכותיים השפיע עליה כל כך לחיוב. בכל מקרה לא סיכמנו כלום בסוף הטיפול אבל בהחלט הייתי אומרת שבציפייה שלי, גם כפי שהצגתי אותה בפניה, הרעיון הוא להשתחרר מתלות ולחזור לעצמאות שאיבדתי עם הפציעה (שהובילה אותי בהמשך לטיפול). נראה שאם איצור איתה קשר אעשה בדיוק את הדבר ההפוך,לא? אולי עם הזמן זה באמת יעבור...

בניגוד למה שאני רגילה בקשרים רגשיים (שמתנהלים לרוב עם אנשים קרובים ולראשונה בחיי מתנהל מול מטפל רגשי), הקשר נפסק והבעת התחושות הייתה ברובה חד צדדית, עדיין חסר משהו. אני רגילה לקבל פידבק מסויים של תחושות ורגשות ולשתף אנשים קרובים גם בתחושות שלי באופן קבוע. לא ציפיתי מראש שהיא תיפתח אליי, תיארתי לעצמי שזה לא יקרה, אבל כוח ההרגל מקשרים קודמים לא מרפה מהמחשבה שלי, מהסקרנות.