הפרידה

זה מגיע. כבר יש תאריך, וגם הוא קרוב קרוב... היא אמרה לי משהו שזיעזע אותי נורא בפגישה האחרונה. ושוב- זה נאמר בלי שרצתה לומר. אז איך זה? היא טוענת "שלא הייתה לה ברירה אלא להגיד לי.. ושאולי זאת שוב טעות, אבל שאני "מדביקה" אותה לקיר.. ולשקר היא לא רוצה, אז- ככה זה יצא". אסביר איך: ברגע שנכנסתי, ראיתי שהיא שונה מהרגיל.ממש. היא התחילה את הפגישה "רגיל". אבל אני לא זרמתי. וכשהיא שאלה לפשר התנהגותי, אמרתי לה שהיא שונה. לא אפרט יותר. רק תיארתי לה מה שונה בה.ומסתבר שחשתי נכון. ואז היא פתאום אמרה - בקושי רב בקול שבור, משהו עצוב נורא. שהיא הייתה במקום נורא היום, וחזרה.. ושחשבה עלי שם. הייתי מעט בהלם.מצד אחד- הבנתי שזה לא קשור אלי ישירות.איך שהיא. ושפשוט היה לה יום נורא קשה ועצוב. אבל מצד שני- זה שהיא חשבה שם עלי... במקום ההוא.. הלוואי ויכולתי לכתוב כאן מה זה בדיוק. אבל אני לא יכולה. היא אמרה שראתה עוד מטופלים לפני, ואפאחד לא שם לב כמוני, ובטח לא שאל. ושאני היחידה שהיא אמרה לה. וזה (שוב) לאו דווקא טוב. שיש לי מן רגישות מיוחדת שהיא כשרון ומתנה, אבל גם סוג של קללה..ושזה גורם לה להרגיש שאני לא משאירה לה חמצן. בכל אופן, היא נעלמת לי מול העיניים. היא כבר פשוט לא מסוגלת יותר. היא עייפה. ההריון... הכח נגמר. היא מנסה למצוא לי את המחליפה יחד איתי.. היא אמרה שכן נורא קשה לה איתי. אבל שהיא עדיין רוצה. ושזה פשוט מתסכל אותה נורא שכל מה שהיא מנסה לא עוזר כדי שאאמין לה שהיא לא עוזבת אותי, ורוצה להמשיך לעזור לי. רק שיש לי כמו "תקליט או מנטרה תקועה בראש" שלא מאפשרת לה.. ושאני גם לא נותנת לה את מרחב הפעולה שהיא זקוקה לו.. ואני ? מה אני יכולה לעשות שככה הרגשתי אותה? שאני רואה עליה שמשהו לא בסדר, ושזה מציק לי. ושאני לא יכולה לדבר כרגיל עלי, בלי לשאול מה קרה. אמרתי לה שהיא לא הייתה חייבת לספר לי בדיוק מה קרה. אלא רק להבהיר לי שאכן קרה משהו עצוב או יום קשה, אבל שזה לא קשור אלי. שזאת בחירה שלה...שבתוך פגישה, המרחב הוא גם שלי. למה אני צריכה לחוש אשמה על זה שצדקתי במה שהרגשתי ממנה? אני כל כך עצובה. אני דואגת. גם לעצמי. אבל גם לה. אני רואה אותה.היא כבר לא מסוגלת יותר.ואני מרגישה אשמה. כמה קשה לי להפרד ממנה. גם אם זה אכן יהיה רק זמני. כמו שאומרים- וזו לא קלישאה. זאת אמת: " משהו ממני ילך איתה".

רבות כתבת ורבות עניתי, ונראה לי שאת הכותבת הכי פופולרית אצלי. איך יצא שככה, את עם הנושא והמטען שהבאת הצלחת כל כך לגעת בי. אני יודעת שאין הרבה דברים שאוכל לכתוב עכשיו שיעשו לך טוב, רק שאני איתך, ואני מבינה את כאבך ומאוד ומאוד מאוד מקווה שדברים יסתדרו לך, שתמצאי מטפלת מתאימה, לפחות לבינתיים, שיהיה קצת יותר קל ממה שאת חושבת שיהיה... מה שכתבת על הרגישות הזאת שלך, זו ברכה. להרגיש ככה אנשים זה לא מובן מאליו, אולי זה מקשה על חלק, אבל התייחסי אל זה כמתנה. אל תדאגי לה, היא תהיה בסדר, גם את. אני רוצה לתקן מעט את המשפט האחרון שלך ומעדיפה: משהו ממנה ישאר אצלך... קבלי חיבוק. סיגל

הי סיגל, תודה על שכתבת, ובמיוחד על מה שכתבת. זה הצליח להעלות בי חיוך . לליאת- הייתי שמחה אם גם את היית מגיבה... אבל אולי כתבתי יותר מידי כאן, ונגמרו לך המילים. וזה גם מובן. אני נפגשת איתה עדיין, פגישות אחרונות. וזה קשה לי. עם כל הקושי, אני מאמינה בה. וזאת עבודה קשה. לא חשבתי שטיפול יכול לגרום לי לחוות כאלו דברים, ובכאלו עוצמות. כל כך לא רוצה להפרד ממנה. הלוואי שהכל יהיה בסדר, וילך כשורה...