מפגש מיותר

התלבטתי אם לכתוב אבל אין לי כוח עוד להחזיק את זה, כמו שחששתי כשיצאתי נפגשתי שוב עם המטופלת שאחרי. ביקשתי ממנה לצאת לפני הזמן כי ידעתי שזה עלול לקרות בגלל האיחור.חכיתי לפגישה 10 דק בחדר המתנה בגלל שהיא לא סיימה עם המטופל שלפני. כיצאתי וראיתי את המטופלת הלכתי לרכב והתחלתי לבכות כמה עוד אפשר??? הסתבובתי כל היום בתחושת המועקה שיצאתי מהטיפול. נסיתי לבלוע את המפגש ואת כל הסטואציות של מה שהיא קוראת מציאות ... אבל אנילא מצליחה לקבל את המציאות הזאת שאין מרחב בין המטופלים אני מצטערת. אני כועסת ומאוכזבת מעצמי איך כל פעם כואב לי מחדש איך דבר כזה יכול לגרום לי כאב גדול ואיך אני נופלת לאותו מקום אני יודעת שהיא לא מתכננת לעשות לי רע והופתעתי שסוף סוף היא גם דברה על כמה זה רגיש לי ושהיא מבינה. וגם נוכחתי לדעת על עצמי שאני כנראה לא מסוגלת ללכת כי אני פוחדת.אבל ברגע הזה אני רוצה להעיף את הרגש הזה ממני והדבר הכי קל לי זה להתנתק ממנה ומהטיפול ואז...שוב פעם אצטער אין לי כוחות לכל הדרמות בתקשרות ביננו. אני לא רוצה להרגיש בת יחידה כי אני לא.. אני רוצה להרגיש את הבטחון שיש לי בקשר בנינו .זה בורח , כל הזמן זה בורח . זה ברור לי שהיא לא תחליף אם עבוריואני גם לא צריכה, למרות שאני אוהבת שהיא דואגת ושומרת עלי אני חושבת שלעולם לא הרגשתי חוסר ביטחון ברגש מול ההורים שלי...אלא להפך הם מקור הבטחון שלי . כואב לי ונמאס לי התלות הזו בה.

הוא עימת אותך שוב עם הקושי ויגרום לך לעבוד עליו נראה לי חשוב.

אולי תנסי פשוט לשנות את יום הטיפול או שעת הטיפול הווה אומר... להיות ראשונה או אחרונה... ככה זה עשוי להיחסך ממך כל עוגמת הנפש הזאת. תנסי. מה יש לך להפסיד בעצם?