...

ליאת שלום, חשפתי בפני המטפלת שלי שאני כותבת בפורום מידי פעם ולא במידית נעזרת בה כשאני במצוקה ואף שלחתי לה למייל הודעה שכתבתי לאחרונה כאן בפורום. והיא אמרה לי כל הכבוד על הפתיחות והישירות גם עם זה מגיע בדיעבד. ואני, לאמיתו של דבר, לא הרגשתי מאומה מעצם השיתוף וכשהגעתי לפגישה הבאה נאלצתי לחכות ברחוב כי היא לא סיימה עם המטופלת הקודמת ושוב הרגשתי שהכל זה "חארטה" אחת גדולה ואני מעניינת אותה רק בפגישה עצמה והתעניינותה בי זהה לאלו האחרות עם מטופלים אחרים וכמה שהיא ניסתה לדובב אותי ולנסות שאומר מה אני מרגישה מזה שחיכיתי בגלל מטופלת אחרת זה לא עזר לה.למרות שאמרה שאנסה לחשוב שזה הפורום ומה הייתי אומרת ואיך אני מהמקום של הילדה חווה את הדברים. וכל הזמן אי חוזרת לאותה נקודה (ואני לא אומרת לה זאת) שנמאס לי ואין לי כוח לדבר יותר ואין לי שמץ של מושג מדוע אני ממשיכה לבוא כשבסיום כל מפגש אני לא רוצה לבוא בפעם הבאה והטיפול די מתחיל להימאס עליי(10 שנים...)וכן כל הנסיונות שלה לכאורה להבין מה עובר עליי ולהיות איתי ביחד עם זה. אני באישהו מקום אוהבת אותה בכל מאודי ויודעת כי לולא המפגשים השבועיים היא תאבד לי לנצח ולא תהיה לי כל אפשרות להיות איתה בקשר ועם זאת אני מתעצבנת כל פעם מחדש. מתעצבנת עליה, על התחושה שהיא בגדול עובדת עליי ואני לא באמת חשובה לה ואפילו על כך שהיא אומרת שאני מאוד חשובה לה ולדבריה באופן מיוחד ובעיקר כועסת על עצמי שאני יוצאת עם תחושות שחבל שבאתי ולמה בעצם אני עושה זאת שבוע אחר שבוע...

חוסר האמון,הכעס,והמאיסה מצד אחד,והפחד לאבד את המקום,הצורך והרצון בקשר מצד שני. אבל בדיוק השבוע חשבתי,ואני רוצה לשתף אותך בזה, שנכון שאנחנו מרגישים כעס על המטפל/ת שהוא לא מספיק מבין, או לא מספיק כן,או לא מספיק בלעדי שלנו,או לא מספיק בעולם האמיתי, אבל בעצם בעצם, התסכול והכעס והעצבים הם עלינו. שאנחנו לא מספיק מסוגלים,להביא את עצמינו עד הסוף, לשתף באמת (כמו בפורום אנונימי),להאמין,שאנחנו לא מצליחים לפרוץ את המחסומים. כשמבינים את זה,זה אולי לא עוזר שנכאב פחות,אבל זה עוזר למקד את ההסתכלות עלינו,ולהסיט את הפוקוס מהמטפל/ת. להבין שאם הכדור בידיים שלנו-אז בעצם יש לנו שליטה על תמונת הדברים ומימלא,יש גם סיכוי שפעם זה יהיה אחרת.ואולי הפעם הזאת מתחילה בדיוק בנקודה שאנחנו מבינים את זה...