זה בסדר?

אני קוראת כאן תיאורי טיפולים, ומגלה דברים ששונים אצלי בטיפול.רציתי לדעת אם זה בסדר ויתכן שטיפול יצליח כך: אני כבר 3 שנים בטיפול ולא מרגישה אהבה למטפלת, ובאה יותר שאני צריכה אותה ואז הקשר נחמד. וזה אומר שאם יש שבוע יבש בלי ארוע מיוחד שאני צריכה סיוע אני מבטלת את הפגישה. ז"א הקשר הוא בתחום האפור, נעים,אבל לא חם ונדלק מידי.(וקרה לי שנדלקתי בחיי) אני לא מרגישה מספיק בנוח ובטוח לדבר לגמרי ספונטני, בדברים אישיים.(כי היא מעירה על דברי, הרבה ביקורת סמויה כדי לשנות) אני מספרת רק מה שאין לי ברירה ואני לא מסתדרת בלעדיה. האם יש מצב שטיפול יצליח כך? (אם לא מה ניתן לעשות?)

השאלה שלי- ואם אדבר על זה אז מה יקרה? כי יש לי נסיון. פתחתי בפניה על קושי מסוים שלי מולה, על משהו שהיא מאד שונה מאימי. ודברתי וכלום לא קרה. היא שמעה, הגיבה שדוקא התאמה בין מטפל למטופל חשובה מאד מאד, ונראה שהסכימה איתי שהענין בסיסי מידי שהיא תתאים ת'צמה. ולי נוצרה אכזבה. בקרתי אותה מבחינתי לפי מה קשה לי. והכל סתם. חשתי שרק הדגשתי את הפערים ביננו ולא קדמתי כלום. אז למה מספרים? ועוד אני אומרת לה בפרצוף על משהו שקשה לי בה (במטפלת)= לא נעים. והיא מדגישה שחבל שאין התאמה. סוג של- לא נראה לך- לכי. ואגב, יש בה כן דברים שאני מחבבת למדי. אבל בגבול חביב. אבל מבפנים זה כן מלווה לעתים בשגרה האפורה! אז בחזרה לנושא. בשביל מה להגיד?