אדישות

היי ליאת, אני מרגישה ריקנות. אני לא מדוכדכת במיוחד או מבואסת, הכל די כרגיל, זו פשוט אדישות כזאת.. דמיינתי מה היה קורה אם היו מגלים אצלי מחלה סופנית (כמו שקורה לכל מיני אנשים סביבי כרגע) ולא הרגשתי כלום. אין לי כוונה למות או להרוג את עצמי, אבל אני מרגישה אדישות כלפי החיים שלי. כאילו לחיות ולמות זה אותו דבר, ולא קריטי מה יקרה. אני מרגישה כלפי האפשרות למות את מה שאני מרגישה כלפי האפשרות לחיות.. מבינה? אין לי תשוקות לשום דבר. הרבה דברים קטנים נראים יפים ונעימים בעיניי (צללים בשעות בני ערביים, רוח, ציוץ ציפורים, כוכבים, ילדים קטנים)- אני לא אדישה לכל זה. אבל הכל זה לרגע. אין לי שום דבר בחיי שאני מרגישה שבא לי להשקיע בו, להיקשר אליו, להפוך אותו לחלק מחיי או מזהותי. זה מעורר כל מיני שאלות אקזיסטנציאליסטיות שאין לי תשובה טובה להן (וגם אין כוח או חשק להשקיע בלמצוא כזאת). ואז אני אומרת לעצמי שאני לא חלק ממה שקורה סביבי, ושאם לא הייתה לי אמא ודאי כבר הייתי נפרדת לשלום מהעולם. כי אין סיבה לחיות או למות, אז אולי בלי כוונה אחליט יום אחד שמיציתי את הלבד הזה שלי. כבר עכשיו אני לא מרגישה תחושת פספוס למות, על אף שיש עוד המון דברים שלא עשיתי (זוגיות והורות למשל). אני לא יודעת מה לעשות עם המחשבות האלה.. מה המחשבות שלך?.. תודה, הדס

היי ליאת, אני לא יודעת אם אני בדכאון.. יכול להיות שקצת. אני מוצאת את עצמי בוכה די הרבה וישנה די הרבה. חשבתי שאני סתם חולה, אבל אולי אני מדוכדכת באמת. אבל זה לא עצב גדול וכבד.. סתם.. לא יודעת.. ואת יודעת? כשכתבתי את ההודעה הזאת הרגשתי שסוף סוף ניסחתי פה לעצמי משהו. הרגשתי עצב וחיכיתי שההודעה תעלה כדי לקרוא אותה שוב. אבל כשהיא עלתה התפלאתי- קראתי אותה כמה פעמים ולא הרגשתי כלום. קשה לי להסביר.. ואת צודקת (את וניטשה)- שחסר לי "למה", ולכן ה"איך" לא מורגש בחסרונו.. חסרה לי נקודה פנימית שתניע אותי. אני לא בטוחה אם אי פעם היה לי מנוע פנימי כזה, משהו שבשבילו היה שווה לקום בבוקר. אני קמה בבוקר כי צריך ללכת לעבודה, כי חשוב לי לעשות עבודה טובה, אבל זה שוב- לעמוד בציפיות (של המסגרת, של אחרים). קשה לי לשים את עצמי במרכז ולקבוע לעצמי מה חשוב לי בחיים. מה אני מאחלת לעצמי. אני לא בטוחה שאני hopeless (במובן של have no hope), כי כל כמה זמן יש לי פרץ של רצונות ותקוות (שדועכות די מהר אח"כ). אבל אני כן חושבת שאני dreamless. אין לי חלומות. אני לא בטוחה שאני ממש מבינה מה אני כותבת (מה זה dreamless? זוכרת שאוגדן מדבר על משהו בסגנון), אני רק יכולה להעיד שזו מחשבה שמעוררת בי עצב. אני בטיפול (מצוין) כבר 4 שנים. לפני כן הייתי בטיפול אחר כמעט שנתיים. האמת, אני פסיכולוגית מתחילה בעצמי. לא בטוחה אם זה עוזר לי. יש בי כמו חור שחור כזה, מבינה? כמו the nothing מהסיפור שאינו נגמר.. אולי אני ארטאקס, הסוס. ובנימה אופטימית זו.. תודה שכתבת לי, הדס

המילים שלך מאוד מדברות אליי. מאוד מאוד. אבל יותר לאני של פעם . למישהי שהייתי . את מבינה? אולי יש בזה נחמה ? בחוסר סופיות של זה ? ולא יודעת למה, אולי בגלל הסוסים , אבל ההודעה שלך ניגנה לי בראש ישר את השיר הזה , שמאוד קשור אצלי לתקופה בה הרגשתי את הדברים שאצלך עכשיו http://www.youtube.com/watch?v=_ltQaGvVhn4 "...הם סוסים רדומים עם פרסות מזוהמות שהפכו לעיגול היא אמרה הם חגים עצובים..." אל תתייאשי כי החיים באמת באים בגלים .... אנדי