יש לי שאלה...

שלום ליאת יש לי שאלה... ואני אשמח אם תוכלי לענות לי עליה. אם מטופל שלך היה מאחר, לאורך שנה וחצי שהוא בטיפול אצלך, לכל פגישה (ללא יוצא מן הכלל) לרוב בדקות בודדות (4-5 דקות), אך כל 4-5 שבועות גם יותר (10 דקות ולפעמים יותר), האם היית עושה עם זה משהו? אומרת משהו? למרות שהמטופל מגדיר את עצמו כמאחר כרוני? ושאלה נוספת, אם לא היית אומרת כלום, האם נראה לך שזה בגלל שלא אכפת לך מהאיחורים? או שעדיין יכול להיות שזה מטופל שאת מאוד מחבבת אך עדיין לא משנה מתי הוא מגיע? סליחה שהשאלה מתפתלת כזו... היה לי מסובך לנסח :-) ותודה!

כלומר, המשוואה של: אי פתיחת הנושא של האיחורים = חוסר אכפתיות מהאיחורים = חוסר התעניינות באדם היא לא בהכרח נכונה? אני לא מבינה למה. אם אני הייתי המטפלת, והיתה לי מטופלת שהייתי רואה שמאכזב אותה לאחר - באיחורים משמעותיים אני מספרת למה איחרתי ומביעה את העובדה שאני מצטערת מכך, וגם הייתי מרגישה שזה גורם לפגישה להיות פחות מיטיבה - כשמאחרים ב-15-20 דקות, יותר קשה להצליח לפתוח משהו באופן מעמיק כי מיד צריך לסגור, כן הייתי אומרת שחבל לי על האיחורים ומנסה לבדוק למה. אם לא הייתי עושה את זה, אני מרגישה שזה כנראה כי המטופל לא היה מספיק חשוב לי. הסבר מפותל של עצמי... אמרתי לה את ההסבר כולו לפני כמה חודשים במשך פגישה שלמה. שאני מרגישה לא מספיק רצויה ומוזמנת ושהאמירה מאוד חסרה לי. היא היתה אמפתית לחוסר. אך לא אמרה כלום אז ולא מאז. אני לא רוצה "להתחנן" לקבל יחס על האיחורים האלו. ואני מבינה שכנראה היא לא מבינה עד כמה ההתעלמות מכך מפריעה לי. ושהיא תופסת זאת אחרת. לכן מנסה למצוא הסבר אחר לכך שלמרות שאולי יש "חיבה" אין התייחסות לחוסר נוכחות שלי.