הנני

שלום והי לכולם. גם לך, ליאת יקרה, כמה חודשים לא כתבתי כאן, אך עיינתי מעת לעת. בחודשים הללו הכאב הנפשי שלי רב מאד מאד, הייאוש תהומי כזה, אנוש, תחושת אובדן כבד, זעקות שבר פורצות, ואיני יודעת איך זה, איך זה שהלב עוד לא התפקע, איך זה שהגוף עוד ממשיך כשחלקים הולכים וגוועים. חשבתי לי, שלו הצלחתי לדעת מה מכאיב כל-כך, אולי זה היה מקל משהו. מה שהזמין אותי לכתוב לרגע, הם דבריה של הדס (הי, הדס). הגיגים שנוגעים מאד למחשבותיי. אולי בהם טמון מפתח גם עבורי. ואני עושה לינקים במיינד לסוס הטובע בתחושת עגמימות נוראית. סוס מייצג עבורי משהו זכרי, והטביעה שלו מייצגת את ההכרה בזהותי כאישה (מה כנראה חסר לי כל-כך). הוא ששמעתי באמירותייך, הדס, וכך אני מפרשת אותן. כנראה, שדברים מקבלים הרבה יותר משמעות, או משמעות בכלל, כאשר ברור עמוק שם בפנים, בבסיס, מהו גבר, מהי אישה. ש"לא-גבר" אינו "לא-כלום". וצריך את שניהם קיומית. צריך לתפוס את זה. חתיכת שבר בזמן האחרון, בלתי שריד כמעט, לא נמצא מה שמצליח לחמם, (עדיין בקשר טיפולי עם רופא הנפש), להת' א.ה.

יקרה! בלב כל כך קיויתי שאולי-אולי אם אגיח, תגיחי קצת גם את.. קצת יומרני, אני יודעת, אבל בכל זאת קיויתי.. כואב לי בגוף לשמוע כמה קשה לאחרונה. כמה את לבד שם, בתוכך. בשבילי סוס הוא משהו יציב, קבוע, שחשבת שיהיה שם תמיד. וגם- משהו שגם כשאתה עייף או פצוע, נמצא שם ויכול להריץ אותך קדימה, הרחק מן הסכנה ולקרב בחזרה הביתה. הזיהוי של סוס כגברי גם הוא לא זר לי, אבל שופך אור אחר לגמרי על התמונה.. גם הוא אור מוכר.. כמה קשה יכולה להיות ה"נשיות" לפעמים.. כמה מביכה, כשהדימוי העצמי, בדמיון, הוא של דמות גרוטסקית ומגוחכת. אני לא בטוחה שאני מבינה בדיוק למה *את* מתכוונת במילים על גבר ולא-גבר, וחבל לי למלא את הדף במילים שקשורות לתחושות שעלו בי כשקראתי (ולא בהכרח לתחושות שלך). אומר רק, אולי, שתמיד קשה לי לזכור שנשיות וגבריות הם הרבה דברים, ולא רק סוסים לעומת בנות-ים, או פרחים עדינים.. שאפשר להיות אישה בכל כך הרבה צורות. הלהרגיש בנוח בתוך המקום שתפסנו הוא מה שקשה (לפחות לי). להיות מספיק "מישהו" בעיני עצמי, כדי שיהיה לי אכפת מה יקרה איתי.. זה קשה. ולא פחות קשה להסוות את המחשבות האלה מאחרים. הלוואי שיחומם לך, שיהיה תמיד מי שיחמם, שתהיה בך בעירה פנימית שתצית בך להבה חמימה וטובה פנימה. שתזכרי שאחרים כבר מזמן מזהים בך להבות עוטפות, רכות ובהירות ושמחים תמיד להתחמם לאורן לצידך. שנה טובה יקרה. מכל הלב :-) הדס

הי, סליחה א.ה אם אני נדחפת ומתערבת, תמיד כשאני קוראת אותך כשאת משתפת ומספרת על כאבי הנפש שלא נגמרים, ואני גם יודעת על פי הודעותייך שאת שנים בטיפול ואצל מטפל מצוין ואפילו מעורר קנאה(אם מצליחים למצא מטפל טוב באמת), אבל מאוד קשה לי שלא לתמה, אז מה קורה כאן בעצם, מדוע הטיפולים האנטנסיביים לא מצליחים לפעול,ובאמת א,ה אני לא רוצה להכאיב לך יותר ממה שכבר כואב, התהייה שלי היא ברמה העקרונית יותר- אם כך, אז מה הועילו חכמים בתקנתם,,, (ואולי כאן הפנייה היא גם לך ליאת) ושוב א.ה - אם לא מתאים לך לענות - זה בסדר גמור!

הי הדס יקירתי מיוחדת שאת, בדיוק על האפס של 2013, איזה דיוק! אין עליך. חייבת לומר שאהבתי גם אני את ההזמנה החמה שקיבלת מליאת. ואת יודעת, דפדפתי בשדרה השישית של פעם, ובחיי שלא הבנתי גם את עצמי, אבל אז איכשהו הבנו. הבנו... ליאת, הדס – אתמול המחשבות היו לי כמעט ברורות כאלה, והיום, לא מצליחה להתחבר כך אל הרעיון ההוא שאני עצמי רשמתי. ובסה"כ כולה עוד הצעה לפרשנות. חלק מעולם רחב. על כל פנים, תמיד שמחה לשמוע רעיונות מעולמות של אחרים. זה חדש ואחר. וברוח אותם דברים - מעניין שאתמול התבוננתי ביו טיוב בקטע של הסוס ולא שרדתי אותו ומיד סגרתי. והיום, אולי כמו שתיארת, הדס, זה שונה, אדיש כמעט. לא יודעת אם אדיש, אבל אני חושבת שלפעמים, לפחות אני נעה בין מצב של להרגיש, ואז נורא מידי, או שהנפש בוחרת לאבד את ההכרה, כמו שהגוף בוחר כשמידי כואב. לפעמים נפתח סדק, לפעמים נאטם. בין כה ובין כה, בשורה התחתונה - תודה שיש אתכן. הדס וליאת. והי אסתי, לא כל-כך יודעת אודותיך, אסתי, שכתבת לי, ובכל זאת אשיב לך ולכולם - את שואלת שאלה חשובה מאד, בעיניי. קודם כל, כן, בכל טיפול (ולא רק בתהליך כזה) יש הימור ויש סיכון. מחושב, אך קיים. ההישגים בו יכולים לאכזב, גם כאשר הציפיות ריאליות למצב. אבל אין כל דרך לדעת, אלא לנסות. וזה גם ניסוי שלא ממש יכול לחזור על עצמו. הזמן, הזמן... אם את שואלת האם היה יכול להיות לי מטפל או טיפול יותר טוב? בשיטה מתאימה יותר? אולי בכלל מטפלת אישה? התשובה היא שכן, אבל, שוב, אין כל דרך לחזור בזמן ולבדוק. אם את שואלת לו התחלתי את הטיפול הזה עשרים שנה קודם ניתן היה להשיג יותר – גם, אולי, ושוב – אין יודע. מה שקורה מתרחש כאן ועכשיו. אם את שואלת אם המטפל חשב לוותר על הטיפול בי – התשובה היא – כן. והרבה פעמים. חשב, אבל לא ביצע. הייתה תקופה שבה הייתי מגיעה לפגישות והשאלה שהיינו שואלים את עצמנו היא למה אני בכלל באה לשם. מה אני עושה פה בכלל. ולפעמים המצב תקוע, לפעמים מדרדר. וגם זה קורה. ובאמת במצב כזה חושבים אם להפסיק, לשנות משהו וכו' וכו'. אני חושבת שאלו דברים שמדברים עליהם בפורום די הרבה. לא חושבת שטיפול היה אמור להביא אותי למצב של היעדר כאב. כאב יהיה תמיד, ותהיינה תקופות קשות תמיד. הרעיון הכללי הוא שבממוצע יפחת הכאב. פחות פעמים, שנמשכות פחות זמן כל אחת, פחות בעוצמה. ועם זאת... את יודעת, כשהגעתי לטיפול, והייתי במצב מאד מאד רע ולא הבנתי או ידעתי כמה רע הוא, חשבתי שיש לי איזה משהו קליל, שתוך שנה מסתדרים דברים ויהיה אצלי רגיל, כמו כולם. רק אחר-כך, הרבה אחר-כך, הבנתי שהקצבים איטיים בהרבה אצלי. שההשקעה עצומה. אסתי, הייתי גמורה שהגעתי, והיום אני מתקשרת עם אנשים, עושה דברים. במקביל לכאב עצום לפעמים, אבל בשונה, אולי, מהעבר, אני ממשיכה עדיין את העשיות ולא מפסיקה הכל לחלוטין ורק מתכווצת. כן, יש סיכון שהטיפול יסתיים במפח נפש, ותהיה תחושה שחבל שלא בדיוק השתלם כפי שאולי היינו חפצים. שדל מידי. ויש סיכוי גם למשהו מעודד יותר. עוד לא תם. טוב, יוצא לי ככה לעצור באמצע הקו. אולי יהיו המשכים. א.ה.