על OCD, דיכאון והזנחה עצמית

שלום, אחי הבכור סובל שנים מתסמינים של התנהגות אובססית כפיתית. עם השנים רק הלך המצב והחמיר. יוצא לי לקרוא בפורומים ואתרים שונים על הקפדת הרגלי ההגיינה של הסובלים מ-OCD. ואכן, אחי שוטף את ידיו בתדירות גובהה אך לצד זאת לא מתקלח, לא מתגלח או גוזר ציפורנים. בעבר זה לא היה קיצוני בצורה כזאת, אך כעת הניסיונות של המשפחה כולה להניע אותו לעשות את הדברים אינם עוזרים. הוא פשוט תקוע. כמעט לא מתפקד ועדיןממשיך לעמוד בעקשנות לעשות הכל לבד ( גם אם זה אומר שלא יאכל כלום במשך שעות, כל פעולה פשוטה לוקחת לו זמן רב) - או פשוט לא מסרב לכל דבר המציעים לו. כמובן שהוא יודע שיש בעיה וכעת הסכים גם לחזור לטיפול.בעבר היה אצל מטפלים שונים, אך תמיד הפסיק לקחת את הטיפול התרופתי מחשש גדול לפגיעה בבריאות שלו.מנגד, חוסר ההגיינה שלו בגוף(עם הידיים אין בעיה) נעשה בלתי נסבל עד כדי זיהום ברגל שהצריך התערבות רפואית. אח שלי לא ילד. הוא בן 34. הוא אחי הבכור אבל אני מרגיש שהייעוד שלי, אולי בחיים כולם( ממש כך)זה לעזור לו להתגבר. זה המבחן של חיי...ואני מרגיש שאני לא עומד בו. החשש באופן בו יגיב, מלקבל שוב 'לא', שהטיפול לא יצליח או יפסק באמצע....זה קרה כבר יותר מדי פעמיים ואני לא מוכן שזה יקרה שוב. לעיתים מרגיש שאנו מגיעים לנקודת אל-חזור והזמן פועל לרעתו... אני פונה אלייך ליאת ולכל האחרים שקוראים זאת כיוון שאני צריך מטפל,פסיכיטרפיסט, אנושי,סובלני. קיבלתי המלצה על ד"ר שלמה לוי- איך הוא ? האם יש אחרים שתוכלו להמליץ לי ? עזרו לי ולמשפחתי עזור לו. תודה

היי ליאת וסער, כיון שסער כתב שאחיו כן מוכן לגשת לטיפול, אני רוצה להציע שסער ישאיר כתובת מייל ואם מישהו כאן יוכל להמליץ על מטפלים שזה תחום ההתמחות שלהם, הוא ישלח לו מייל עם הפרטים. נשמע לך בסדר? אסתר

היי ליאת, אני מבין מאוד את דברייך ואת דברי האחרים כאן בפורום. אני רוצה לציין, שאין אני שוכח את שאיפותיי האישיות ומטרותיי. אני משתדל לחיות את חיי ככולם וחושב שעושה זאת גם לא רע....אבל התחושה של להשאיר מישהו מאחור, ממש כמו פצוע בשטח- דם מדמך ככה מאחורי הדלת, זה הדבר הכואב ביותר. אין לי אשליות שאני הוא הפתרון שלו. פשוט לפעמיים אני חש שאני לא עושה מספיק. שאני לא שם מספיק בשבילו כאשר מירוץ החיים דופק על דלתי לבוא ולהצטרף... בכל אופן, אני מודה לך על תגובתך ואקח זאת לתשומת לבי :)

היי ליאת, אני מבין מאוד את דברייך ואת דברי האחרים כאן בפורום. אני רוצה לציין, שאין אני שוכח את שאיפותיי האישיות ומטרותיי. אני משתדל לחיות את חיי ככולם וחושב שעושה זאת גם לא רע....אבל התחושה של להשאיר מישהו מאחור, ממש כמו פצוע בשטח- דם מדמך ככה מאחורי הדלת, זה הדבר הכואב ביותר. אין לי אשליות שאני הוא הפתרון שלו. פשוט לפעמיים אני חש שאני לא עושה מספיק. שאני לא שם מספיק בשבילו כאשר מירוץ החיים דופק על דלתי לבוא ולהצטרף... בכל אופן, אני מודה לך על תגובתך ואקח זאת לתשומת לבי :)

הי לך סער, חשבתי לשתף מעט במחשבותיי - אספר אודותיי כי לי אישית ישנם קשיים בעלי משקל, ואחת ממשאלותיי היא, שקרובי משפחתי יראו אותי, ישימו לב לכאבי, ינסו לעזור. במקביל, כועסת על מה שנראה בעיניי כעיוורונם. מאידך לו היה מי מהם מתאר את עזרתו (לכאורה לי) כמטרתו שלו, ברמת הקרבה אישית, על אף שהדבר עשוי להישמע נוגע ללב ואכפתי או מממש כמיהותיי, משערת שעל-אף הזמנותיי, הייתי גם מרגישה איזו רתיעה. אפילו נכבדת למדי. לעתים ישנם באותה הנפש כיוונים פנימיים שונים ואף מנוגדים. עניין עדין, מורכב וגם 'טריקי'. תיארת, לפי הבנתי, את הרגשתך לגבי המשימה שניסית לקחת על עצמך ללא הצלחה. לימדוני פעם שבלקיחת תפקיד שהוא גדול עלינו, ו/או אינו מכיר במגבלותינו האנושיות, יש מידה של חוסר אחריות. בכל אופן, כפי שאני מכירה - אם תבחר לפנות לטיפול (מסוג טיפולי העומק) - הוא יוכל לסייע לך בהבנת הנפרדות, הגדרה עצמית ומרחב אישי, במיתון תחושת האשמה בסבלו של הזולת (ומתוך כך ניסיונות לתקן את הבלתי אפשרי אולי), וגם שלא ניתן להבטיח הצלחה במאה אחוז. תמיד יש סיכונים... תמיד... ועוד ועוד. א.ה.

שלום לך, אני נתקל לא פעמיים בתגובות של "אל תרחמו עליי" - ממש עד רמה שהוא לא יבקש מאיתנו כלום ואם נציע משהו/עזרה יגיד "לא" בשביל כאילו לשמור על הכבוד שלו... אדם צעיר הופך להיות תלוי באחרים, ובאופן מובן, מרגיש עם זה נורא. אני מניח שזה יוצר רתיעה גם מהסיבות האלו וגם אולי כי כל התערבות מצידנו מערערת בצורה מסויימת את האופן בו הוא מתנהל בגלל ה-OCD....