מחוללת

הגעתי לפסיכולוגית שלי, פגישה רגילה, ופתאום שניה אחרי שאני יושבת, אני מרגישה את הכסא רטוב. רטוב מדמעות של מי שכנראה היתה לפני... כאילו פלשתי לפרטיות שלה, אך גם כאילו פלשו לי ברגל גסה לפרטיות שלי. הפסיכולוגית שלי "בלעה" את לשונה, ניסתה פרשנויות, אבל לי רק כואב וכואב... מרגישה נורא... נאלצתי לשבת על כסא אחר, הרבה יותר מרוחק. חיכתי שתתקרב, אבל היא נשארה בשלה. ונפגעתי יותר. כואב לי :(

שלום לך אני נשמע כמו יופי של נושא להעלות בפגישה הבאה... אני בהחלט מבינה את התחושה של "הפלישה" וגם את האכזבה מהריחוק, היתה צפיה והיתה מציאות והן לא נפגשו. פעם נפגעתי ממשהו שעשתה או שלא עשתה ואז חשבתי לעצמי, איך היא יכלה לדעת מה הרגשתי, הרי לא אמרתי דבר. האם זה ש"לא רואים" אותי זה בעצם כי אני לא מראה מספיק את עצמי. דברי אתה בדיוק על מה שכתבת, ותגיעו למקומות מופלאים.

אבל מה עושים אם כבר אין כוח לעלות את המדרגות האלו מחדש ולהיכנס מחדש ולהיפגע מחדש ולהתחיל מחדש ולסלוח מחדש (היינו במקומות האלו הרבה מידי פעמים)? לא מסוגלת. פשוט לא מסוגלת. בדרך כלל אני לא מסוגלת להפסיד פגישה. עכשיו אני לא מסוגלת ללכת לפגישה. (והפגיעה היא לא בגלל הדמעות שנגעתי בהן - מיד הרגשתי חמלה גדולה כלפי מי שהיתה שם לפני וקיותי שקיבלה מענה ויצאה מאוששת. הפגיעה מהיחס - שוב ההרגשה שנשארתי לבד בעלבון פיזית ורגשית). לרוב הפאתטיות שלי חשבתי שתשלח הודעה (אחרי פגישה שלמה שישבתי עם גב אליה בשתיקה ובסופה הכרחתי את עצמי להסביר שנפגעתי ולמה, כדי לאפשר לה שנתפייס מעט), ולא קרה.

הי אני, כפי שאני מצליחה להבין – אין וודאות ברורה אצלך לגבי מה שהתרחש קודם. ז"א, כנראה אינך יודעת לבטח מאין באה הרטיבות, תיתכנה אפשרויות רבות ומגוונות. אם לא קיבלת אישור מובהק לכך - אינך יודעת בוודאות אם היה שם מטופל, מטופלת, אם היה זה אך לפנייך או שהרטיבות קשורה לדבר אחר לחלוטין. מה שאת כן יודעת הוא איך *את* מרגישה, מה התחושות *שלך* בעולם שלך, מה את חושבת שקרה שם. איך נראה לך שהיא הגיבה. בעצם, סביר כי זו ההתרחשות בעולמך הפנימי וייתכן שאותה מטופלת שאת מתארת היא חלק בך עצמך. כך אותה מטפלת שבך שבלעה את לשונה לתחושתך, התעלמה, זנחה, העליבה. כמו שאני מניחה שאת מכירה - על דברים כאלה מדברים בטיפול... ועדיין לוקח זמן ללמוד את זה, גם כשלכאורה נדמה שכבר יודעים. בעיניי יש אפקטיביות גדולה לחזרתיות עד אשר דברים נטמעים לעומק. נספגים. אז כן, חוזרים, מתעצבנים אולי בגלל התלות וכאלה... וחשבתי – לו הייתה המטפלת מתקרבת כפי שהרגשת שרצית כל-כך – האין זה היה יכול במקביל למשאלתך להיחשב כפריצה וחדירה גסה לפרטיות? האם דווקא בהישארותה במקום היא אפשרה לך את המרחב כולו לעצמך? ואם המטפלת הייתה מנסה ליצור קשר אחרי פגישה שכל-כך כאבה לך - האם במקביל לכמיהתך שעל פני השטח פעולה כזו הייתה נחשבת באותו רגע דווקא כהקטנת המרחב שלך? האם היית מסוגלת להגיב ולענות להודעה ממנה באם הייתה נשלחת? אולי ברגע האמת היית בוחרת להתעלם, אולי 'להעניש'. אין לדעת... וכאמור, כן, לטפס במדרגות, תרתי משמע – לספר על הרגשות, על הכעס, האכזבה שוב ושוב ועוד פעם, ושוב... ככה... א.ה.

הרבה "טיפסתי" באמונה ובתקוה גדולה שזוהי הדרך, שבסוף הערפל סביב "חוסר ההבנה" (שם כולל לכל האכזבות כעס ועוד שמתרחשים לפעמים בפגישות) יתפוגג. ונמאס. מה יהיה הסוף? כך יהיה תמיד? ולמה תמיד אני מי שצריכה לעשות את הצעד חזרה אליה? היא יודעת היטב מה עובר לי בלב בשתיקות, מה הן מבטאות אצלי ומה אני צריכה בהן. הסברתי לה כמה פעמים. אפילו אמרה בעבר שאני מגיעה עם "הוראות הפעלה" מדויקות ומסבירה אותן היטב. אם כך למה ברגע האמת היא תמיד פועלת הפוך? ולמה לנסות שוב ושוב אם לא עוזר? קשה מידי כבר להתעלות על הכאב ולנסות לדבר שוב. לגבי הדמעות אני יודעת שאלו היו דמעות של מטופל/ת קודם שהיה כמה דקות לפני. היא היתה הוגנת מכדי לשקר. וגם לא יכלה להכחיש. (היה ברור בגלל סיבות שקשורות במיקום ועוד).