ליאת

היי ליאת קיים בי פחד, פחד עצום, שהיא תעזוב אותי, שהיא תנטוש אותי, ממש כמו ילדה קטנה שמפחדת שאמא תעזוב, אני רוצה שהיא תישאר איתי כל עוד אני רוצה. כל כמה זמן הפחד הזה עולה בי ואני מעלה בפנייה אותו והיא אומרת שהיא פה כל עוד אני רוצה והיא לא מבינה למה אני מפחדת ממשהו שאין לו שום אחיזה במציאות ואני ממשיכה לפחד. אני קוראת פה על סיפורים של אנשים שהמטפלים משתנים להם אחרי שנים או אומרים להם שהגיע הזמן להיפרד ומפחדת שזה יקרה גם לה. אני מפחדת למסור לה את הנפש שלי לטיפול ואז היא תקום ותלך ומה אז? מי מבטיח לי שהיא תישאר איתי עד שארפא באמת, או עד שארגיש שאין לי יותר צורך בה? אני כותבת לה המון ואתמול היא קראה ואמרה משהו על זה שהקשר ביננו טעון והייתי בטוחה שהיא הולכת להגיד שאולי כדאי להיפרד וליאת רציתי למות!!!! לא משנה שהיא התכוונה בכלל למשהו אחר. מה שהכי מוזר שהיא כל כך בסדר, היא כל כך איכפתית ונותנת לי מעל ומעבר, היא תמיד פה בשבילי, דואגת, מתעניינת, זוכרת הכלללל ואני עדיין בשלי שאולי היא כועסת, אולי היא מאוכזבת למרות שהיא אמרה לי שהיא רחוקה מאוד מלכעוס עליי. אני עוברת תקופה מאוד לא קלה עכשיו, מתמודדת עם המון דברים ביחד, ואני מאוד קשורה אלייה והיא יודעת את זה והיא באמת נענית לצרכים שלי. אין לי טענות אלייה בכלל יש לי המון טענות כלפי עצמי למה אני לא יכולה לקחת את העזרה שלה וללכת עם זה כדי לעזור לעצמי, היא מבקשת שאשתף אותה יותר וזה קשה לי, כי עולים דברים קשים מאודדדד בטיפול ואני מנסה ועדיין קשה לי, איך נפתחים יותר? איך מספרים ולא מרגישים פחד, בושה, אשמה? אוף ליאת, זה קשה לי, התהליך הזה, אני שמחה שיש לי אותו אבל לא קל לי ואני אוהבת אותה וכתבתי לה את זה, היא יקרה לי גיגית

זה שאת כל כך אוהבת אותה ותלויה בה זה אומר שמשהו משמעותי קורה לך (ולכן אני נוטה להאמין שאתן כן מתאימות בהמשך לשאלתך הקודמת) זה משהו טוב וחיובי, אבל נכון, מפחיד. כשאנחנו נותנים את עצמנו לאחר, אנחנו מסתכנים. בכל קשר, בכל אהבה. אבל הסיכון לא אמור למנוע מאיתנו לחוות אותה. בכל אופן, אני מבינה מאוד את החשש שלך. יחד עם זאת, אני מאמינה שאם היא לא היתה כ"כ יקרה לך , לא היית עוברת את התהליך שאת עוברת עכשיו, ושום דבר משמעותי לא היה קורה בטיפול.