התנגדויות חוזרות ונשנות

ליאת שלום, כבר הרבה זמן לא נעזרתי בפורום. אני חושבת שמאז אותה פעם בה החלטתי לשתף את המטפלת כי לעיתים בשעות קושי ומשבר אני נעזרת בפורום ואף הגדלתי ושלחתי לה את אחת ההתכתבויות מצידי. לאמיתו של דבר ללא תשובתך.. למרות שתשובתך וההתייחסות מצידך תמיד דוחפות אותי לעשייה ולהנעת הקשר והשיח מולה. ייתכן והיות ואני משתמשת בשם בדוי בחרתי לא לעשות כן. ואני פונה אלייך בשנית כי שוב מחדש כבר לאורך תקופה אני מרגישה אי נחת ורוצה לעזוב הכל ולסיים את הקשר. אני חושבת שאחת לשבועיים אני מוצאת סיבות: מזג אוויר, מחלה, בית ספר ומיידעת אותה יום קודם כי לא אגיע ולרוב היא משכנעת אותי שכן. בצדק רב היא נוטה להאמין שאין זו הסיבה האמיתית ובשל הידיעה כי אסבול אם לא אפגש עימה היא לא מרפה. כך לדבריה. אבל נמאס לי לכעוס עליה. נמאס לי שתמיד המפגש איתה קצר מידי ומשאיר לי חלל ריק למשך כל השבוע. השבוע בשל תאונה אחרתי כ 10 דקות ולא הייתה שום התייחסות מצידה לכך. אני יודעת כמה עולה דקה! במפגש איתה. וייתכן שהייתה לי ציפייה שהיא תאריך את המפגש, שנגנוב כמה דקות בתם הטיפול ואני בספק בכלל אם היה מטופל אחריי ובד בבד לא הייתי מסוגלת לומר לה זאת וגם לא אגיד לה זאת בעתיד. חלק ממשאלות ליבי. זה מעצבן אותי. איך שהיא יודעת לשמור על עצמה ועל הגבולות. ומקרים כאלה הופכים אותי למשהו מאוד טכני וחלק מרצף. סרט נע וזה לא הולך כלל בהלימה למה שכביכול היא משדרת. והכעס שלי מופנה כלפי כל המגזר הטיפולי שמכיל ואמפטי וכו' וכו' כשהנתינה היא תחומת יום ושעה וזהו. ואני לא יודעת בעצם למה אני פונה אלייך. אולי כי אני כועסת ומאוכזבת. כי עד כה לאחר ששיתפתי אותה כי אני נעזרת בפורום החלטתי כי יהיה נכון יותר להביא את הקשיים אליה ולהתמודד איתם יחדיו ולא להעזר בך. כשהפנייה שלי אלייך היום היא מהמקום שתמיד ידעת להחזיר אותי למסלול השיח מולה. אבל אין לי כוח לזה יותר. התעייפתי מלחזור שוב ושוב אל אותה נקודה. כשאני מניחה כי ברור לך שאינני רוצה להגיע למפגש הבא אבל כמעט מגוחך בעיניי לסמס לה זאת שוב. אני ממש צריכה למצוא את הכוחות שבי כדי להגיע ולהפגש איתה כי אני מבינה שזו הדרך ולא רחיה או בריחה בלא להגיע. פשוט נגמר לי הכוח ודי נשבר לי מהמסכת ארוכת השנים הזו. אם זאת אני חושבת עליה כל רגע ורגע מחיי ולא יודעת איך אפשר להמשיך בלי הקשר...

הי יעל, לומר דברים למטפלת, בפניה, מולה, משמע, בעיניי, להתבונן במראה ולראות חלקים בך ולהכיר בהם שהם שלך. כנראה, חלקים שאת מסתדרת איתם פחות. וזה, זה גם, כנראה, דבר שרק את יכולה לעשות. המפתח אצלך; היא, המטפלת, יכולה להיות אתך בניסיונותייך. אנסה להציע, שאולי נתת לה איזה תפקיד שהוא שלך, ואז מגיעה האכזבה הזו. האכזבה העיקרית, לדעתי, אינה ממנה, אלא ממשהו בך. מגישור שאת צריכה בתוכך. אחריות שאת אמורה לקחת. נראה לי שאם תעשי עבודה בעצמך עם עצמך, ואז תחזרי לספר לה על התהליך כולל מה שחשבת עליה, על הקשר, על הדרישות, על ההבנה, על הראייה של העיוות בתפיסתך במקומות מסוימים, אם קיימת – יהיה קל יותר לחזור לפגישה. ייתכן, שאם תדעי שמקום מסוים הוא תפקיד שלך, אולי 'תנדנדי' לה פחות, אולי פחות תנסי 'לחלוב' ממנה (אפילו אם זה רק במחשבותייך). כמובן, אם זה מצליח בכלל. קל לומר... לדוגמא: אם את רואה עצמך מחפשת 'אשמים' (בתאונה, למשל) שיפצו אותך, ויוצא שאת מפילה עליה משהו שלמעשה אינו קשור אליה. ככלל, המטפלים לא אשמים בחיים המחורבנים שלנו, בנסיבות ההיסטוריות. ובכן, תקיעות אינה מצב חביב... אאחל לך ולכולם שיהא שינוי שנעמוד בו. א.ה.

היי יעל , קראתי אותך וכמעט חשבתי שאני כתבתי את ההודעה. כל כך מבינה אותך. גם אני כמעט כל שבוע בוחרת לעזוב מתוך כאב גדול שהטיפול מציף בי אני לא משתמשת בתירוצים אני פשוט מודיעה על עזיבה כבר כמה וכמה שנים "טובות" וכמובן שבסוף אני לא מסוגלת.מרגישה כמו חלק מאיזה כת ... לא מבינה איך היא הכי שם והכי לא שם הכי קרובה והכי רחוקה .. ליאת - איך אפשר לצאת מזה ? אני מדברת וכותבת לפסיכולוגית שלי כל מה שאני מרגישה בטיפול... זה לא עוזר . שנים של תלות / אובססיה אליה שלא נותנת לי (ולה) מנוחה. היא כל הזמן מדברת איתי על בחירות בחיים ואני לא מרגישה שאני במקום שבוחר להיות בטיפול אלא במקום שלא יכול אחרת (וכרגע מרגיש שהטיפול גורם לו יותר כאב מעזרה)ושאני אהיה שם כל החיים כמו אישה מוכה שלא מסוגלת לעזוב. איך אפשר לצאת מהאובססיה הזאת ? הדיבור על זה לא עוזר... הסבל רק מתגבר ואני מייואשת כי אני מרגישה שלא מספיק שאני לא מגיעה לפתור את הבעיות איתן הגעתי לפני הרבבבבה הרבבבה שנים לטיפול הטיפול הוא בעיה בפני עצמה שלא נותנת לי מנוחה אף רגע ביום. מה אפשר וצריך לעשות? חוץ מלהמשיך ולחכות ולחכות לעוד פגישה הבאה ... ולהיות כמעט שבע שנים במצב של חיכיון אינסופי.

כל המטופלים שטיפול ממושך לא עזר להן ורק יצר תלות ואובססיה חדשה של כמיהה וכאב כדי לנו להתאגד ולהגיש תביעה ייצוגית בבית משפט נגד אוזלת דיה של הפסיכותרפיה ויפסיקו לרושש אותנו אנשי מקצוע טיפוליים בלי להציע שום שינוי מועיל ורק להטיל את האחריות חזקה אל המטופל... אבל השאלה רק אם זה עובד או לא. האם זה מצליח? האם מטופלים הופכים לאנשים שמצליחים לקחת אחריות על עצמם ולשנות את חייהם או סתם סובלים שנים על גבי שנים בטיפול חסר תועלת ויקר ואף מכאיב? אלה שאלות שווה לבחון אותן במלוא הרצינות . מעניין אם אי פעם ניתן יהיה לעשות סטטיסטיקה של הדברים האלה והתועלת/חוסר תועלת אמיתית של טיפול תתברר סופית!!