משיכה וקנאה באנשים יפים

אני חרדי בן 19, ולומד בישיבה. משחר ילדותי תמיד הייתי עסוק יותר מדאי - כמותית, ובעיקר נפשית - בליצור קשר עם חבר מסויים מתוך כיתתי. כך גם כשהלכתי לישיבה - סימנתי די מהר מחליף, ודבקתי ברצון עז להיות חברו הטוב ביותר. אבל אז התמונה כבר הייתה ברורה לי יותר: פשוט התאהבתי בבחור מסויים! זה התחיל עם הרבה מחשבות שהיו קשורות לחכמה שלו, לייחוס שלו, אבל בראש ובראשונה המראה העדין והאצילי שלו. אז למעשה לא ידעתי להגדיר את מה שאני יודע לומר היום לעצמי במילים פשוטות: הוא פשוט היה נראה מאוד "יפה" בעיני. שוב ושוב חפשתי את ההזדמנות לאחוז בידיו, לנשק אותו, ללטף אותו ולחבק אותו. ולמען האמת הייתי מאוד נהנה להסתכל על גופו כשהיינו בבריכה או במקוה. התשוקה העזה שלי אליו הולידה חיזור תמידי ותלותי בו, דבר שגרם לו, כמובן, לרצות דווקא להתרחק ממני. בהמשך הפרטנר התחלף. אבל הפעם הכל די ברור: יש בחור נורא "יפה" בכיתה שלי, שאני פשוט "נמשך" אליו. לא מחשבות על 'חכמתו' ולא נעליים. המראה שלו "משגע" אותי. החיזור שלי אחריו, גרם לו לדחות אותי. התסבוכת הפעם רק גברה עד שכבר אמרתי לעצמי "די!". ואז פניתי לפסיכולוג. הייתי אצלו בערך 10 פגישות. שוחחנו רבות, ובין הדברים למדתי דברים רבים וחשובים: מחשבות רבות שלי היו פירושים קיצוניים להתרחשויות אחרות לחלוטין. מחשבות אחרות היו אולי נכונות, אבל צריך לדעת "להשלים", דבר שמאיליו יפחית את הכאב, ובשלב אחר ישנה גם את ההסתלכות על בעיה כזו או אחרת. העלתי בפניו את כל ההתלבטויות שלי, והוא עזר לי רבות. אבל בשלב מסויים הרגשתי שאין לו יותר מה להגיד לי (או שאין לי יותר מה לשמוע ממנו...), ומכיוון שאין לי את הכח, זה כבר הרבה כסף עבור אבי, ובפרט שבסך הכל הבנתי את העניים, לכן אני רוצה להתייעץ כאן, אולי אוכל לשנות עוד את ההסתכלות, ובזכות זה אצליח להתגבר על המכשולים. את הרקע הצגתי כאמור, ומכאן לבעיה בפירוט יותר: (א) אני מקנא בו. העובדה שבגלל יופיו (הוא באמת נראה מאוד טוב - יחסית ל'גברים' ובפרט 'דתיים') - בחורים רבים מוצאים בו עניין רב, מתלהבים ממנו עד למאד. כלומר: בחורים שמבחינות רבות (כמו: חכמה, כשרונות, יחסים טובים עם אחרים) עולים עליו עשרות מונים, חשים כלפיו במעין התבטלות שכזו, מחזרים אחריו וכו'. הנהלת הישיבה מאוד אוהבת אותו, ומדברים איתו הרבה, בגלל שהוא כזה 'חמוד' ו'יפה'. למה אנשים יפים זוכים לכל כך הרבה תשומת לב, הכל הולך להם חלק? ולי פעמים רבות אצטרף להשקיע מאוד, ולעתים גם לא להצליח להתחבב על רבים שאוהבים בעיקר את היפים... (ב) אני נמשך אליו. קשה לי עם העובדה שמחד הוא אינו מותיר לי להחזיק את ידיו זמן רב, לנשק אותו, ומאידך המשיכה העצומה עושה את שלה. - לנקודה זו מתווספת גם תחושה של בושה, הן מעצם העובדה שאני נמשך אליו, וגם בגלל העובדה שאני צריך לעמוד מול בן-אדם שאני מחפש הזדמנויות לגעת ולנשק אותו, והוא צריך לשכנע אותי לוותר על-כך... (ג) אני מרגיש אכזבה לא רק בגלל שאני עומד בפני בעיה קשה: מחד עומד בפני בחור עם יופי נפלא (שאני מקווה שלאשתי יהיה פנים מבריקות וגוף מבריק עם יופי וגוונים שכאלה - כי-אם לא, אז אחוש פספוס כל חיי), ולא רק שאין לי שום סיכוי ליצור איתו קשר פיזי, אלא גם בשלב זה של החיים אין לי שום תחליף לכך (שכן, אני לא נמשך אפילו לא לבחור נוסף אחד מהישיבה כולה. וחברה לא באה בחשבון - לא משום שהיהדות אינה מתירה זאת - דבר שפחות מעניין אותי - אלא משום שאיני מאמין שמישהי לא דתיה תרצה בחברת בחור דתי עם זקן). אלא גם בגלל, שאני מרגיש שכל ה"מלחמה" שלי איתו מתנהלת בתוך "עצמי". בשבילו אין הבדל משמעותי אם אהיה חבר שלו או אכעס עליו. אם אנהג עמו באכפתיות עם לאו. בניגוד אליו, לי חשוב שהוא יהיה חבר שלי. חשוב לי שיתאפשר לי לגעת בו, לחבק אותו, ולנשק אותו. כך שהמשחק מוכרע מראש: הוא תמיד יהיה ה"מנצח"... אז בקיצור: איך עלי להתמודד עם "אהבה נכזבת" במקרה שאין לי אפשרות לפרטנר אחר? האם עלי להתגרות מינית כל היום, בלי כל אפשרות לספק את עצמי? ואיך עלי להפסיק לקנאות ולהתפעל כל-כך מיופיו? תודה רבה מראש!