התענינות

שלום ליאת, האם כמטפלת את מצפה ממטופלים להביע התעניינות, כמו לשאול לשלומך בתחילת פגישה, או לשאול איך עברה עליך החופשה? יש מטופלים שעושים זאת באופן טבעי, ואפילו יתר על המידה. השאלה שלי אם מפריע לך כשזה לא מובע כלל? האם היית מעירה על כך למטופל? האם העדר התעניינות מצד המטופל עלולה להתפרש גם כחוסר אכפתיות וריחוק? האם זה עלול להכאיב? אני מדברת על קשר טיפולי ארוך מאד - קשר שנמשך כבר מעל עשור. האם לאור היכרות ממושכת כל כך, הצפיות ממטופלים קצת אחרות לפעמים? האם מטפל הופך פגיע יותר עם השנים? אשמח לשמוע את מחשבותיך. קוראת

... גם כששואלים כאן, בפורום, מה שלומך, ליאת, אני לפעמים חושדת. לפעמים גם היחשפות לתשובה עשויה להבהיל. לטוב ולרע. (החשיפה היא לקהל ולא רק אחד מול אחד). גם כשאומרים תודה כהודעה נוספת בפורום זה מוזר לי לפעמים. ולא שאין עניין, ולא שאין בלב תודה, או כפיות טובה. תחושת החובה הזו לומר, לא יודעת... האם המטפל נשחק ונשרף לאורך השנים מול מטופל מסוים? יכול להיות. אבל אולי יש לנו איזו משאלת כל יכולות כזו? להרוס אותו. שנתיש, שיאבד תקווה לגבי הריפוי שלנו. במקביל, אנחנו מה זה מתבאסים כשעדיין לא הלך לנו להכשיל אותו. ולא הלך, כי יש למטפל עולם מלא משלו, עולם משתנה, ויש בעולם שלו הרבה דברים, דמויות אחרות שעוזרות לו לתקן, אף על פי כן ולמרות הכל. אוי, הקשרים הסימביוטיים הללו... א.ה. (אשת הפרדוקסים)

הי, לא יודעת אם גם את לא מצפה לתגובה או לאמירת תודה, אבל בכל זאת אומר שאני שמחה שהגבת, ומודה לך על התגובה. לצערי, יש לי הרגשה ש"הצלחתי", קצת במלאכה הזו של טשטוש הגבולות, ובלי שהתכוונתי לכך בכלל. אני מטבעי אדם שמרן, שגבולות הם חלק מישותו. מעודי לא ניסיתי להתנחמד בטיפול. הרבה פעמים הייתי, ועודני, קוצנית להחריד. לא, אני לא חושבת שאוכל להתנחם כעת בעובדה שבעולם שלה יש דמויות אחרות שעוזרות לה לתקן - אני יודעת שהיא לא נוהגת להתייעץ עם שום גורם על טיפולים ועל מטופלים. לומר שאני סומכת על המקצועיות שלה בעניין הזה? ממש לא... :-(

א.ה. היקרה, בעיני, להגיד תודה, לא מגיע תמיד מתוך תחושה שאני חייבת להגיד אלא כי אני באמת רוצה, ויש נקודות זמן בטיפול שאני באמת רושמת מכתב למטפלת ואומרת לה שאני מודה לה על הכל, אוהבת ומעריכה אותה. זה גם נכון שיש לפעמים תחושת חובה כמו להגיד בסיום פגישה - תודה ____! אבל האמת שזה מובן לי לגמרי, זה נימוסים שמחנכים אותך אליהם מקטנות... לא הבנתי למה את חושדת שרושמים לליאת מה שלומך? או תודה בהודעה נוספת? את רואה בכך צביעות? אשמח לשמוע את מחשבותיך... ודא למה שמטופל ינסה להתיש או להרוס את המטפל שלו? נשמע לי הזוי בטירוף... זה הדבר האחרון שאני ארצה לעשות...

הי מאי, אכן מה שאת כותבת ייתכן לגמרי, פשוט ואמתי, ויש מזה הרבה בעולם. מה שכתבתי אינו משהו גורף, כי אם הצגת האפשרות שיש לפעמים ובנוסף דברים שנאמרים גם מכיוונים אחרים. נגיד, מתוך תחושת אשמה, ואז אולי כדאי לחשוב עליהם. לפעמים, בעיניי, השאלה "מה שלומך" יכולה להיות הסחה או התחמקות מהתרכזות בכותב / השואל. סוג של הגנה. אולי מוזר מה שאני אומרת, אבל השאלה נשאלת מתוך איזו תוקפנות פנימית דווקא, של יותר הרגשה מראש של צמצום וביטול מקום, ופחות מתוך התעניינות בזולת. לפעמים זו בדיקה – האם השני נהרס בגלל נוכחותך. החשפותו אלייך. כוונתי היא שזו שאלה שמבטאת חרדה. ושוב, מידה, עיתוי וכו'. לגבי התודה - לפעמים התודה פירושה "תודה, עוד" - תודה שנאמרת מתוך חרדת נטישה, מתוך כוונה להשיג שליטה או תשומת-לב חוזרת בפעם הבאה. לפעמים נאמרת תודה כהגנה, כשבפנים רצות המחשבות "לך לעזאזל, איזו תשובה מאכזבת ובכלל לא מספקת נתת לי". יעני, בהפוכה. איני מבחינה בכך כאן בפורום דווקא עכשיו, אם את שואלת. גינונים ונימוסים - זה יופי. אבל בפורום כזה ובטיפול, זה לא אותו דבר בעיניי. לא יודעת. כך אני מרגישה. לא מצב רגיל של יומיום. אולי... חושבת גם שדי רואים כאן ניסיונות בעלי עוצמה, לא מודעים, כנראה, לבדוק ולחזור ולבדוק את עמידות המטפלים מול המטופלים ויש הרס שמעורב. לפעמים הרבה ממנו בעולם שבפנים. נראה לי... ולא הזוי בכלל בעיניי. בתפיסה ילדית, אם, למשל, אמא מחורפנת, הילד יכול להרגיש שהוא אחראי לכך. שזה בגללו. כשהילד גדל, יכול להיות שהוא מנסה לשחזר מערכת יחסים כזאת בלתי נפרדת מאמא שטבועה בו לעומק. א.ה. (הייתי במצב די אנוש השבוע, ואולי זאת הסיבה לכיוון המחשבות)