אין מוצא

רציתי לכתוב כאן כהמשך-לשרשור מאז- מה14/2. אז מקווה שתזכרי ליאת מה כתבתי אז:http://www.doctors.co.il/forum-402#message-254071 אז ככה: היא "חזרה". נפגשתי איתה רק פעם אחת מאז. היה "בסדר" שכזה.. אבל ברור שזה לא באמת ככה. כי לא ברור מה קורה ביננו ואם בכלל אני חוזרת אליה. בכל אופן- מבחינתי, היא לא באמת חזרה אלי. אנסה להסביר בקצרה ת'שורה התחתונה: אני עדיין אצל "המחליפה",כי בגלל המצב אני פשוט התפרקתי לחתיכות. פשוטו כמשמעו. חשבתי תחילה שזה בגלל שאני לא רוצה לבחור בינהן. אבל עכשיו אני מבינה שזאת לא בדיוק הסיבה. הסיבה היא שבעצם אני מרגישה שההחלטה היא לא באמת שלי- כפי ששתיהן אומרות. למה? כי היא אומרת שהיא רוצה להמשיך להיות הפסיכולוגית שלי א ב ל -רק בתנאים מאד מסויימים. לא באמת הגעתי לפגישה נוספת כדי לשמוע אותם. כי אני לא רוצה ולא מסוגלת. והיא יודעת שאני בנתיים ממשיכה עם "המחליפה". ואז- היא בקשה לדבר איתה. בסוף- הסכמתי. ( אגב "המחליפה" לא ממש רצתה בזה בהתחלה). הן דיברו ומה קרה? הן לא מסכימות. הן לא רואות את הדברים עין בעין. ה"מחליפה" הסבירה לה שהתנאים עליהם היא מדברת הם ממש לא לעניין כרגע.- מדובר על הצבת גבולות מאד נוקשים יחסית למה שהיה ביננו לפני יציאתה לחופשה. ( היא לא רוצה שום קשר בין הפגישות. לא מיילים לא סמסים.. לא שיחות). ואילו "המחליפה" חושבת שזה לא נכון ולא טוב לי כרגע. ושכן צריך להתגמש איתי יותר. במיוחד לאור המשבר המאד גדול שנוצר בעקבות ההריון, החופשה ובעיקר- העובדה שאני יודעת על העזיבה המתוכננת שלה לחו"ל בערך בעוד שנה. "המחליפה" גם הסבירה( לשתינו) שלדעתה ה"התהפכויות" האלו של הפסיכולוגית שלי- שפעם היא הייתה גמישה ונענית, ופתאום היא קיצונית נורא בדרישה לגבולות, הן ממש לא טובות לי. הן מוסיפות קושי על קושי- שנחווה אצלי כעוד כאב וחוסר יציבות שמתווסף על הנסיבות של הנסיעה המתוכננת לחו"ל. ושבמצב כזה לא ניתן לתקן את מה שקרה בטיפול - את השחזור של המקום הכואב ביותר אצלי. אז למה בעצם אין החלטה "לטובת השארות אצל המחליפה"? כי גם "המחליפה" חושבת שבגלל שהקשר ביני לבין הפסיכולוגית הגיע לקרבה כל כך גדולה ומשמעותית מצד שתינו, יחד עם מקום כל כך כואב, ושחזור כל כך קשה, הדבר הכי טוב היה - לתקן איתה. ( עם הפסיכולוגית). אבל היא לא בטוחה שזה באמ אפשרי.- גם בגלל נסיבות חייה( העזיבה המתוכננת שרק אני יודעת עליה-בגלל הקרבה המיוחדת), אבל גם בגלל הגבולות החדים (מידי) שהיא דורשת כתנאי להמשך טיפול בי. וש"המחליפה" ממש לא מסכימה איתם ועם נחיצותם. לפחות לא בשלב הנוכחי- שהיא רק חזרה מהחופשה, ושאני מתפרקת מכאב. ומה אני מרגישה? זוועה. שנגרם לי נזק בל יתואר מכל השנתיים טיפול הזה. שהיא -גם אם לא בכוונה, גרמה לי נזק.ושלכן אני חושבת שהיא חייבת לקחת אחריות על זה ולתקן. ולהתאמץ יותר. ומה זה ההתנהגות הזאת? להגיד לי שהיא רוצה להמשיך להיות הפסיכולוגית שלי, אבל רק בתנאים מאד מאד מסויימים. ( שמבחינתי-כאשר גם המחליפה תומכת בדעתי,הם בלתי אפשריים לעמידה כרגע. אני לא אהיה מוחזקת בהם. הם כאילו לגמרי לא רואים אותי. כאילו היא בקצה אחד- עומדת על שלה, כאשר אני בכלל בקצה אחר, והיא לא רואה אותי. ומבקשת משהו ממני שאיני יכולה לספק. אני רוצה. אבל ב ה ד ר ג ה ). אז מה אני מרגישה? ( ותכל'ס גם חושבת): שבעצם לא באמת ניתנת לי ההחלטה. כי אם מישהו אומר לך :אני מאד רוצה להמשיך"- אבל, שם לך כזה תנאי שהוא עצמו יודע שלא תוכל לעמוד בו, אז כנראה שהוא לא באמת רוצה. בקיצור: הגעתי למקום כל כך כואב, שאני מרגישה שלמרות שאני אוהבת את ה"מחליפה", אני לא מצליחה להתנתק מהכאב ומהרגשות העזים לפסיכולוגית "שחזרה"-האהבה הענקית לצד שנאה על מה שהיא גורמת לי. ובעצם, שאני לא רוצה יותר טיפול. אצל אפאחת מהן. ואולי גם לא בכלל. כי אני לא מוכנה להפגע כך יותר . פגיעה שלא חשבתי שתיתכן ע"י פסיכולוגית. וניחא- אם ה"מחליפה" הייתה יכולה לתמוך בדעתה של הפסיכולוגית, ולהגיד שהיא מסכימה עם התנאים שלה, אז אשהו הייתי מרגישה שלמרות הקושי, כנראה זה באמת טוב עבורי. אבל כשגם "המחליפה" לא מסכימה איתה.. וששתיהן אומרות שהבחירה היא שלי, אז אני עכשיו באמת ובתמים- שבורה. ואבודה, ומיואשת. יש אנשים שטיפול כנראה הוא לא בשבילם. אולי יום אחד אכתוב על מה שקרה לי...

נוגע ללב כמה תלאות רבות את עוברת בדרך לטיפול, בעיקר בשלב בו הכל היה אמור "להסתדר" . אני דווקא כן חושבת שהבחירה בידיך, אמנם עם מחירים ועם סייגים אבל בידייך. תחליטי מה שתחליטי- אבל אל תוותרי לגמרי על טיפול כי נותר הרושם שאת עדיין זקוקה לו. אולי פשוט תעשי טבלה של בעד ונגד של כל האפשרויות, מבטיחה לך שתראי את הדברים ברור יותר. כתבת שאולי תכתבי פעם מה את עוברת, בהחלט! את רהוטה, מעניינת, נוגעת, ברורה. מעבר לערך התרפוייטי שיש בכתיבה. מכירה את הספר "חופשת מחלה" של רוני לידור? זה יומן שכותבת מטופלת לפסיכולוגית שלה בעת שהיא יוצאת לחופשה של שלושה שבועות. אמנם לא ממש אהבתי את הספר, אבל יש בו קטעים שבטח יעניינו כמה אנשים פה, ולפי איך שאת כותבת, יצא לך אפילו ספר יותר טוב. בהצלחה לך אבודה, מחבקת אותך מכאן, חמודה.

אבודה יקרה קראתי אותך פה בחודשים האחרונים, קראתי על החופשת לידה של המטפלת, קראתי על העזיבה לחול, קראתי גם על המחליפה, על ההסכם שהיה בנייכן בזמן החופשה...כשהתחלתי לקרוא את ההודעה שלך וראיתי שכתבת שהיא חזרה ונפגשתן...אמרתי יואו איזה יופי, הנה זה עבר ה- 3 חודשים האלו ואז המשכתי לקרוא ולקרוא ואני רוצה לומר לך שבאמת קשה לקרוא את מה שאת כותבת. אני מבינה את הכאב שאת מרגישה עכשיו, ואת הבלבול...וכמובן יכולה להבין את הקושי בקבלת ההחלטה. מאמינה שבסוף תעלי על הדרך שהכי טובה עבורך, גם אם הדרך הזו תלווה בקשיים, בסוף יהייה טוב כרגע, אני רוצה לשלוח לך חיבוק ולקוות שתהיי חזקה בשביל לעבור את התקופה הלא פשוטה הזו בתקווה לימים שקטים יותר גיגית

היי אבודה, ממש כאב לי כשקראתי את הודעתך, באמת חוסר צדק, את לא בובה שישחקו בה!...ובכל זאת, אני רק רוצה להציע שאולי בגלל שכל כך כואב לך תעשי לך עוד כמה פגישות עם המטפלת הראשונה, תגידי לה כל מה שאת חושבת,תפרקי את התחושות שלך מולה ואת העוול שנעשה לך בשביל לסגור מעגל איתה ועם עצמך בנוגע לטיפול הזה... ניראה לי שכל בן אדם צריך איזשהי סגירה ולא להשאיר את הדברים פתוחים, אני חושבת שזה יכול לעזור בהמשך... ואולי תמשיכי לאחר מכן עם ה"מחליפה"? למרות הכל,לדעתי אל תפסיקי טיפול... זה משבר גדול אבל את צריכה תמיכה... וכמובן שפה אנחנו תומכות בך! שולחת לך חיבוק ומקווה שתרגישי יותר טוב!

מלבד ההודעה הארוכה מאד שכתבתי כאן לליאת ולכולכן בעצם, יש סיבה נוספת: אני מפחדת שאם אפגוש אותה, לא אוכל להחליט. למה? מרב אהבה. כשאני רק רואה אותה, אז כל הרגשות העוצמתיים כלפיה חוזרים. ויחד עם הכאב והכעס, חוזרת גם האהבה. זה לא נשלט. אי אפשר ממש להסביר. זה משהו בעיניים. בחילופי המבטים ביננו. ואני מפחדת שאם אראה אותה שוב, ל2-3 פגישות( היא הציעה את המס' הזה, כשלדבריה המטרה היא כן לנסות לתקן ולחזור לטיפול. וכדי"לנהל מו"מ" על התנאים- כי היא כן מוכנה כנראה גם להקשיב לי ולא לקבוע חד משמעית), אז זה יבלבל אותי. כי לפי הלב- אין מה לעשות- הוא רוצה רק אליה.... אבל השכל אומר לי אחרת. זה כואב. אני כל כך אוהבת אותה שאני פוחדת לפגוש אותה. באיזשהו מקום לוותר עליה זה לוותר על סוג של "קסם".ואני כן יכולה לומר את זה. דווקא בגלל שאני אוהבת גם את ה"מחליפה/נוכחית". אבל זה לא אותו דבר כמו החיבור איתה... עכשיו אתן מבינות? ליאת, אולי זאת השאלה? אולי בעצם עכשיו את מבינה יותר?

אז ככה: חלו מס' "התפתחויות" מאז כתיבת הודעתי. ליאת, יש המון במה שכתבת לי. אלא ש-זה לא כזה ברור. יש נסיבות אובייקטיביות שמאד מקשות על הבחירה ועל ההחלטה לחזור אל הפסיכולוגית. והו: נסיבות חייה- הנסיעה המתוכננת לעוד שנה, התנאים שהיא מציבה כתנאי להמשך, והשינוי שחל בה כלפי. אבל, להפתעתי היא פתאום יצרה איתי קשר טלפוני.כוונתה הראשונית הייתה רק לנסות להבין מדוע אני כל כך חוששת מלפגוש אותה שוב? הרי כבר נפגשנו פעם אחת מאז שחזרה. בזמן הזה חלה הדרדרות במצבי הפיזי. הייתה לי תמיד איזשהיא בעייה בריאותית ברקע, אך היא נעלמה לגמרי בתקופה בה הייתי אצל "המחליפה"- או "הנוכחית" -(הנה, החלפתי לה כינוי. כי כן- אני מאד אוהבת אותה. גם אותה. והיא- אמרה לי שאם נרד זה ירגיש לה מוזר, כי לתחושתה זה כמו "לשחרר ילד לפני הזמן"). בקיצור: היא התקשרה רק כדי להבין האם אני באמת פוחדת שפגישה איתה תדרדר את מצבי? ושאולי כבר הפכתי "פרנואידית" לגבי השפעתה עלי ועל גופי. מפה לשם, התפתחה שיחה מאד ארוכה. דברנו במשך שעה וחצי! נאמרו המון דברים. בין השאר היא אמרה לי שכל כך נכנסתי לה ללב, וש,הזהירו" אותה שמטפל צריך לעשות "הפרדה" ולא לתת למטופל להכנס עד כדי כך ללב, אבל שזה מה שקרה לה איתי. ושלכן היא גם כל כך פגועה ממני. ומרגישה שאני תקפתי אותה וכו'. אני הסברתי לה המון דברים. וגם איפשהו אמרתי לה שאני חושבת שהיא טיפה אבדה שליטה- גם על עצמה בטיפול. דברנו גם על "התנאים"- כשגם כאן היא הקשיבה. כי יש הרבה בדבריי. בסופו של דבר היא כן אמרה שהיא אוהבת אותי. ורוצה להמשיך איתי, ושהיא לא מוכנה לוותר עלי בכזאת קלות למרות כל הקולות סביבה... ושהיא נתנה לי את נשמתה.. כי "קרה לה משהו יוצא דופן" איתי. אלא שהיא "לא יכולה לבד". היא זקוקה לעזרה איתי. ( עזרה? מעורבות של גורם טיפולי נוסף. או פסיכיאטר- לא עבור תרופות, או עוד מטפל..שיהיה ברקע. פעם בX זמן). ה"נוכחית" מתנגדת לרעיון הזה. הן דברו על כך. הנוכחית חושבת שזה רק מערער עוד יותר את האמון, ושזה רק "יוכיח" לי שאי אפשר איתי לבד. וגם שהיא חושבת שאין צורך. כי לדעתה- ממה שהיא ראתה אותי וחוותה, אולי לא קל איתי, ואפילו קשה, אבל שכשאני מוחזקת כמו שצריך, וכשיש לי בטחון, יציבות ואמון- אז ניתן לקיים טיפול כמו שצריך, ללא התפרקות וצורך בגורם נוסף. זה נראה לה לא נכון. מה גם שההתפרקות חלה רק כאשר נחשפתי לנסיבות חייה. ( אגב- שהידיעה על עזיבת הארץ הייתה בשילוב עם ההריון הייתה בסבירות גבוהה יוצרת תחושת התפרקות או חוסר החזקה אצל מרבית המטופלים. על אחת כמה וכמה- שאיתי- על "הסיפור שלי" זה התיישב כמו כפפה ליד- וגרם לשבר עצום. אגב- הפסיכולוגית אמרה לי שעל זה היא לוקחת אחריות כי אכן עשתה שגיאה ענקית בזה שסיפרה לי /גילתה לי את כל האמת...). ומה אני חושבת? אני אוהבת אותה מאד. אהבת נפש. תמיד אוהב אותה. אבל יש לי תחושה מדבריה, שעל אף רצונה להמשיך, היא אולי באמת לא מסוגלת. ושאם היא לא מסוגלת, אז הפתרון הוא לא להוסיף עוד מטפל, אלא אולי לפנות למטפל שכן יוכל.- ואני כן מאמינה שיש כזה. אני חזקה.- לטוב ולרע. ומוזר: היא אמרה לי שאני יותר חזקה ממנה!!! באישיותי. שיש בי חוזק וכוחות עצומים. אלא שלפעמים זה גם לא מספיק .... ושהיא לא יכולה להיות כל הזמן... אגב- נפגשתי בעבר עם אותו "גורם נוסף"- הרופאה, שעליה היא מדברת. והיא עצמה אמרה שלא צריך את מעורבותה. אני גם חושבת שברגעי משבר שלי, הפתרון הוא לא עוד גורם- כי גם הוא יכול שלא להיות זמין באותו הרגע, אלא הפתרון הוא הקשר עצמו. - אם יש קשר מספיק חזק, ואמון חזק, כפי שפעם היה ביננו, אז גם ברגעי משבר- אדע שהיא שם. ומילה אחת שלה תוכל להחזיק אותי, עד שהיא כן תוכל ליצור איתי קשר טלפוני.- מדובר רק על "מצבי חירום". עובדה גם שכך היה כל השנה הראשנה. מתי זה התקלקל? כשהרגשתי שהיא עוזבת. -גם הידיעה על הנסיעה. ( שגרמה ל"מצב חירום" כלשהו, שאגב- היא דברה איתי וזה הספיק. ואז נפגשתי גם עם הרופאה- שאמרה שאין צורך בהתערבותה!.,והתחלנו לעבוד על הקשר מחדש-כשברקע החשיפה שלי על הנסיעה, אלא שחודש וחצי לאחר מכן- היא הייתה בהריון. כך שנוצר מצב של "עזיבה שלה- חתיכה אחר חתיכה,. זה מאד מסובך. אני כבר לא יודעת אם להחליט לפי הרגש או לפי השכל. ואז ליאת אני קוראת את שא' ההכוונה שכתבת לי כאן- אבל אין לי תשובות: מי עוזרת לך יותר? מי מקדמת אותך יותר? אצל מי את מרגישה יותר טוב? ועוד. אני לא יודעת את התשובות. "מי עוזרת יותר?": אצל הנוכחית אני רק 3 וחצי חודשים. וזה גם לא היה בדיוק טיפול... אבל אם לשפוט לפי הרגשתי הפיזית- אז בבירור היה לי טוב יותר- אני לא יכולה להתווכח עם הגוף שלי. עובדה- רק הפסיכולוגית חזרה, ומצבי הפיזי ממש הורע. נפשית? הרגשתי מעט רגועה יותר. אבל ברקע כל הזמן התגעגעתי ודברתי על הפסיכולוגית שאני רוצה שכבר תחזור. מי מקדמת אותי יותר? הנוכחית- עוד לא ממש קידמה. כמה כבר אפשר לקדם בתור "מחליפה זמנית" ובזמן כה קצר? והפסיכולוגית? ובכן, את המטרות שלשמן הגעתי לפני שנתיים- לא השגתי כלל. אבל אני אוהבת אותה נורא. עד כאב. ועכשיו אני גם יודעת- שזההדדי. שזאת אהבה כואבת. ושאיתה משתחזר אצלי משהו מאד קשה. וכפי שאמרה לי "הנוכחית": הכי טוב היה לך לתקן איתה. ( עם הפסיכולוגית). כי כשיש שחזור איתה זה דווקא כשהקשר כה עמוק, ולכן האידאל זה שמי "שפצע" גם יתקן. אלא שלאור נסיבות חייה,והנסיעה המתוכננת בעוד כשנה, היא לא בטוחה שזה באמת אפשרי.ושהתיקון יצליח, וזה לא יהיה רק שחזור של הכאב והנטישה שוב ושוב ללא פתרון. והיא תוהה האם גם השנה הקרובה לא תהיה עיסוק מתמיד בנסיעה ובגבולות ללא יכולת לצאת מזה גם לדברים אחרים". ליאת, מה עושים? אני נורא רוצה "מישהו חזק". מטפל חזק. ש"ייקח אחריות". אני שבורה. מאד מאד אוהבת אותה. זה באמת חיבור מיוחד. שלא קורה הרבה. ( כנראה גם לא קרה לה...). אבל לאור דבריה, היא גרמה לי לחשוב שהיא פשוט לא יכולה. ואני תוהה: האם כשמטפל לא יכול אז הפתרון הוא להוסיף מטפל? ( גם אם זה רק ברקע), או למצוא מטפל אחר שכן יוכל? בכל אופן- ה"נוכחית" חושבת על עצמה שהיא כן יכולה. למרות ש"הזהרתי" אותה שזה קשה. והיא גם דיברה עם הפסיכולוגית הרבה מאד לאורך כל התקופה הזאת. ועוד ככה הערה לסיום: אני חושבת ש"הגורם הנוסף"- שהיא ציינה, והרי פגשתי אותה פעם אחת בעבר, ואפילו התקשרתי אליה כשהיה מיני משבר עם "הנוכחית" כשהפסיכולוגית הייתה בח. לידה,(והיא דווקא אמרה לי שלדעתה אין צורך שניפגש, ושאנסה להסתדר עם ה"נוכחית/מחליפה"), אז: אולי כבר פשוט אלך אליה וזהו? היא לא רק רופאה. היא גם פסיכותרפיסטית. וגם הפסיכולוגית וגם ה"נוכחית" שתיהן לא חושבות שאני חייבת תרופות. הנוכחית- ממש מתנגדת. והפסיכולוגית- חושבת שזה יכול לעזור לפרקים, אך לא מחייבת כתנאי. אז בקיצור: איך אפשר לתת אמון ככה במישהו? ומה עלי לעשות? אני לא מבינה את התנאי הזה של הפסיכולוגית. ( להוסיף רופאה לא עבור תרופות? אז למה כן? ). וגם חוששת שהנוכחית לא באמת תעמו בי, ואולי גם איתה אגיע לאותו מצב אחרי שנתיים? ליאת, הייתכן שפשוט לא זו ולא זו? אולי למצוא באמת מישהי עם המון וותק וניסיון? ( שתיהן אגב צעירות יחסית...הרופאה לעומתן- מנוסה וותיקה.ודווקא היא הייתה זו שאמרה שלא צריך אותה- במשבר הקודם. וגם כשאני מיוזמתי רציתי להפגש איתה בתחילת הקשר עם ה"נוכחית" שערערה לי את האמון בפסיכולגית, היא לאחר שיחה טלפונית קצרה, ייעצה לי שאנסה קודם לבד , ורק אם עדיין ארצה- שניפגש). בחיים לא כתבתי כל כך הרבה. אני מתנצלת. ליאת, אם רק תוכלי לתת לי שא' הכוונה נוספות- אודה לך. זה מצב פשוט נוראי. אני כבר חושבת שעולם הפסיכולוגיה לא נתקל בתופעה כמוני.. או שאולי זה לא בשבילי.- וזה מחשבות לא רציונאליות.