עוד גורם, גבולות, תהיות... ד י ל מ ה

ליאת, שוב אני... מצטערת. מבולבלת. עצובה. לא מבינה: תוכלי בבקשה לומר לי מה דעתך על התנאי שהפסיכולוגית שרק"חזרה" מציבה: לצרף עוד "מישהו"- לדעתי פסיכיאטרית לטיפול, לא עבור תרופות. אלא כעוד גורם מטפל פעם ב... למה? כי היא אינה יכולה לבד. האם זה דבר מקובל? לי זה לא מובן. מדוע ללכת לפסיכיאטר פעם ב, אם לא עבור תרופות? ומדוע אם היא לא יכולה, אז הפתרון הוא בהכרח להוסיף עוד גורם טיפולי, ולא "פשוט" להחליף לפסיכולוגית שכן תוכל?( בייחוד, כשאולי יש כזאת באמת? -"הנוכחית"??)... הנוכחית אגב, חלוקה עליה גם בעניין הזה.... היא הסבירה לי שבמשך התקופה איתה היא התרשמה שאני זקוקה ליציבות יותר מהכל. ללא נסיעה, ללא הריון. ללא שינוי והיפוך בהגדרת גבולות ושלמעשה היא חושבת שאי אפשר לנתק את ההתפרקות שלי מנסיבות חייה של הפסיכולוגית. ושהיו יותר מידי כאלו- בטיפול. ושזה היה קשה לכל אחד לעמוד בכזה דבר ועדיין להרגיש מוחזק. אני בעיקר עצובה. אני אוהבת את שתיהן. מה גם שנטמע בי ספק מאד גדול באשר ליכולת לטפל בי. אולי באמת הפסיכולוגית צודקת? ואני כן זקוקה לעוד גורם מלווה? היא מכירה אותי שנתיים... מצד שני- גם מה שהנוכחית אומרת נשמע לי הגיוני ומרגיש לי נכון יותר: היא טוענת שזה די מערער את האמון -שגם ככה התרסק בפסיכולוגית. ורק מחזק את מחשבותי בזה "שאי אפשר לעמוד בי ולטפל בי".... לא יודעת. אני גם עדיין לא החלטתי. אני באמת מרגישה שאני לא יכולה לבחור. הפסיכולוגית היא עבורי כמו "איבר" בגופי... אבל מה שהיא "העבירה" אותי הוא בלתי יאומן: קודם כל לספר לי כבר לפני שנה על נסיעה שאולי תהיה( ואגב- יש לי חרדת נטישה כמו "שאתם" קוראים לזה. וגם פוסט טראומה מורכבת). אח"כ "לגרור" אותי בעל כורחי לפסיכיאטרית- שתגיד את דעתה: והיא אמרה. שאין בה צורך. ושנמשיך. אבל אז- דווקא כשניסינו לסדר טיפה את המסגרת ולשנות את הגבולות,פתאום, כעבור חודש וחצי- היא הודיעה(וראו כבר) שהיא בהריון. ולפי לו"ז המקורי היא אמרה: יש לנו עוד 5 חודשים עד חופשת הלידה שלי. 3 חודשים חופשה. ואחריה- אחזור. ל3 חודשים ואז אסע לחו"ל. ואז- אני באמת התחרפנתי. (מה זה אומר? יותר מידי תקשורת בין הפגישות. כשהיא לא עמדה בזה). רק לקראת סוף ההריון, היא הודיעה שהנסיעה נדחית בשנה. והנה- עכשיו, כשהיא מציעה שנחזור לטיפול, תוך כדי הצבת תנאים, נשארה לה בערך שנה עד שהיא אמורה לסוע. אין לה משהו ברור יותר לומר על הנסיעה. רק שהיא צפויה בעוד כשנה. זה מייסר. זאת דילמה נוראית. מה נשמע לך נכון? האם אני "צודקת" כשאני די מתנגדת לתנאי הזה שלה? לא כהתנגדות רעיונית, אלא כי זה כבר נשמע יותר כמו אי יכולת שלה... מול אולי כן סיכוי לטיפול תקין אצל הנוכחית. אני פשוט מרגישה שנגרם לי נזק על ידה. גם אם לא בכוונה. וגם אם תמיד אוהב אותה. - עובדה קשה לי לעזוב אותה. אבל כרגע אני די לבד. כי אני אצל הנוכחית.. אבל נפגשת גם איתה- בפעם השנייה. במטרה שאחליט מה אני רוצה. כי במצב הנוכחי שתיהן אומרות שאין טיפול והוא רק מזיק. הפסיכולוגית "לא מוותרת עלי בכזאת קלות"- למרות שמציבה תנאים, כי אומרת שהיא אינה יכולה לטפל בי באופן שלא נראה לה נכון וטוב עבורי. וגם אני- משום מה, לא מסוגלת לעזוב אותה. אבל אולי אני כמו "מכורה". כמו שמכורים לסם קשה לא יכולים לעזוב אותו ללא עזרה של מישהו חיצוני. כי אם יזרקו את הסם, זה גם ממש יכאב להם פיזית. יגרום להם להרגיש מאד רע- בטווח הקרוב. ואולי זה ההסבר גם לגבי? אולי אני צריכה שה"נוכחית" תעזור לי "לזרוק" את הסם-הפסיכולוגית?כי אולי היא באמת מזיקה לי במצב שאליו הגענו? ואגב- "הנוכחית" אפילו מרשה חיבוק. פיזית!. רק שאני לא "לוקחת" זאת כרגע. זה נראה לי לא בריא... אני מפחדת. האם באמת כשהמטפלת "לא יכולה" לבדה צריך להוסיף עוד גורם- גם אם לא בשביל תרופות? או שזה אומר שצריך להחליף אותה? אני פוחדת... אולי אם היא צודקת לגבי, אז יקרה לי בדיוק אותו דבר גם עם "הנוכחית"? ובסוף אחרי שנתיים, גם היא תצטרך עוד מישהו איתי? למרות שהיא שמעה הכל מהפסיכולוגית. הן דנו גם בזה. והיא עדיין מנסה "להרגיע" אותי, ואומרת לי :"אני לא". "לא אצטרך עוד מישהו". היא די בטוחה.... היא חושבת שהמצב שנוצר הגיע בעקבות הנסיבות. ושלמרות שברור לה שזה גם כתוצאה מאישיותי, ומהסיפור האישי שלי, לא ניתן לנתק את השניים. לכן, היא חושבת שאצלה- כשאין נסיעה מאיימת, כשאין הריון, וכשיש יציבות- הסיכוי שזה יגיע ל"התפרקות" שלי, וכתוצאה- לקריסה שלה הוא מאד נמוך. אגב- היא מרה שיש בי משהו "שמזמין" מטפלים לעבור גבול איתי. את הגבול שלהם- הפנימי... ושמזה צריך להזהר.( שהם צריכים להזהר). היא אמרה שזה כאילו "לא רע" - כי זה סוג של "מחמאה" עבורי. כי נורא רוצים לתת לי. ואני נורא "מגייסת" לעזרה. אבל שזה גם עלול בסוף להזיק... ליאת, נתקלת במקרה כזה? או דומה? ומה דעתך על עוד גורם? ומעט- עד כמה שאת יכולה לומר- עלי...

הי לך, קטונתי, ובכ"ז כמה מילים - ראשית, התרשמתי מדברייך לאורך התקופה שאני קוראת אותך, כאילו נראה בעינייך לפעמים שהמקרה שלך כל-כך ייחודי, בולט וקיצוני שאין דומה לו, וכאן אני רוצה לחזור ולומר, שאכן לכל אחד סיפור ועולם משלו, וכל אחד, אולי, רוצה להיות אקסמפלר, נורא מיוחד, ובכל זאת רב הדמיון בינינו, האנשים, על השוני, רב מאד, וסביר שאת לא תופעה עד כדי כך מוזרה ויוצאת דופן שאיש לא פגש או הכיר. באסה, אבל גם לא :-) זה גם די אומר שיש סיכוי סביר שאפשר לטפל בך ולעזור לך. דבר נוסף הוא, שגם בעיניי העקביות וההתמדה חשובים מאד. למשל, אצלי בטיפול עד כה, די מניח את הדעת שיש משהו בכיוון. אך עדיין – רופא הנפש נוסע לחו"ל כמה פעמים בשנה (אבל מודיע די זמן מראש); ועדיין – קרה שהוא היה חולה מאד והתאשפז בבי"ח לתקופה (בהתראה של מהרגע להרגע); ועדיין - אך לפני זמן מה הוא 'נעלם' למשך זמן ארוך ורק בדיעבד למדתי שכל זה היה קשור בסכנת חיים ליקיריו (ואגב, רוב המטופלים שלו אינם יודעים זאת. הוא כן בחר לספר לי, אבל זה קורה עכשיו, אחרי שאנחנו מכירים כבר שנים, לא קודם); ועדיין – הוא גם אמר, שחלילה, אך יכול לקרות אסון שבעקבותיו לא יוכל לטפל. כן, ולפעמים ההתרחשויות קורות בעיתויים מחורבנים למדי :-/ אוסיף גם, שבחלק מהתקופות הללו דיברנו על הרעיון של מטפל חלופי, אך מעולם לא יישמתי. ואחזור ואומר שוב, שאין בהכרח קשר בין רמת האהבה של המטפל/ת ליכולת שלו/ה לעזור לך. וכנראה שמה שחשוב הוא בעיקר הדבר השני. א.ה.