בסוף...

בסוף לא הייתי לבד באותו ערב. יש מי שיאמר שההחלטה וההסכמה נעשו בחכמה. לכאורה היה קל וחלק, לא רע בכלל, אם כי מעט ממנו; אך כלל לא בטוח שהמחיר ששילמתי על להיות ב'נורמה' היה שווה את זה. ביעותים סיוטים, התחברות למוות – המחיר על התפתות ליצר החיים, על סיכוי להנאה. ואז, ברגעים שכאלה, אומרת לעצמי שאני לא רוצה להתקיים נפשית (ואיני בטוחה לומר עכשיו שהבחירה האחרונה, זו של מת-חי, הינה מחיר כבד עוד יותר אפילו), שיתוף מתוך בדידות, א.ה.

לא היית לבד ובכל זאת כנראה בהרגשה נותרת מאוד בודדה. מאחלת לך שתצליחי להתגבר על ההרגשה הזו שלא מגיע לך להנות, כמובן שמגיע...לכולנו מגיע, "כולנו רקמה אנושית (ואפילו לא אנושית) אחת חיה", ולכן הבדידות שלך נוגעת ללב של מי שקורא את ההודעה שלך, והוא קצת איתך, כמו שאני עכשיו... מאחלת לך כל טוב.

עוד כמה מילים. הפעם הראשונה בה הכרתי את הפורומים הייתה בחופשת פסח. החופשה הראשונה של הפגישות הטיפוליות שנפלה בעיתוי, נו, אוי... אם כן, יומולדת לשהותי במרחבי הכתיבה באינטרנט. אז גם בכלל התחלתי לכתוב. זוכרת כמה שלא היה לי כינוי בהתחלה וכמה שחששתי. אז עוד לא היה הסינון, והיו לכך יתרונות רבים, אך גם חסרונות כבדים. כמעין תנועה של בין גן-עדן לגיהנום. עכשיו, לפחות בפורום הנוכחי, כך נראה לי, אנחנו אולי ככה באמצע הזה, מוגדר יותר ודי על מי-מנוחות. רציתי גם להצטרף קצת לדבריה של 'אני' מלמעלה - בשנים הטיפוליות הראשונות כלל לא העזתי להתקשר טלפונית (גם היום זה די כך), גם לא רשמתי מיילים. רק בתקופה האחרונה, ואני מקבלת אישור לכך, מיילים נשלחים לעתים מכיווני. הודעותיי נשלחות לאו דווקא בחופשות, אלא גם בזמנים של בין לבין במהלך השבוע. גם לי קשה ההרגשה להישאר ברגעים כאלו ללא מענה, קשה גם ההרגשה לקבל ממנו מענה מינימלי בהפרש זמן של מס' ימים (אני יודעת שהבנאדם מקבל איזה 300 מיילים ביום לפחות, מעבר לעיסוקים הרבים האחרים שלו, ומבינה שגם אם הוא עונה אחרי כמה ימים זה נחשב די זריז, לא כל שכן בחופשות...). אבל שוב, זה חוזר לכיוון די דומה למה שתיארתי בהודעה שבראש העץ – האם עדיף לשתוק, להצטמצם ולהתחפר, כי הכל-כך מעט-מידי-מאוחר-מידי הזה שניתן מהנפשות שבסביבתי גורמים להתפתחות של רגשות תוקפניים וזעם פנימי עוצמתי. "זו המחלה שלך" כך הוא אומר. ואפשר במקביל להוסיף ולומר ש – נכון, למה דווקא ממנו, ולמה איני מצליחה במיוחד להרחיב מעגלים. כל הנושאים באותו עניין, מסתבר. גם אגדת בת-הים הקטנה איכשהו מתחברת לי. צריכה עוד לחשוב על זה... א.ה.

ניסית לשנות וזה חשוב כך נראה לי..עצוב שאת לא נותנת לעצמך קצת לשנות את התפיסה ולנסות קצת לצאת מהעמדה כאילו את אומרת אי אפשר עם אנשים אבל גם אי אפשר לבד ובכל מצב את משאירה את עצמך בודדה וחבל לי עלייך.....טוב ששתפת והרשת לעצמך לספר, אני מקווה שכאן ההרגשה קצת שונה ואת פחות בודדה, ראי כמה אהבה יש פה בפורם וכמה את משמעותית כאן...

שהיו עמי בשעות קשות של חרדות של מן רעל פנימי די מחסל, ולמרות הכל קיבלו אותי. כרגע מתון יותר, (לפעמים ממש קשה לי לזהות את עצמי בהודעות, כלומר את המקום הרגשי ההוא). על כל פנים, נקווה שיחזיק מעמד לזמן סביר. היו בטוב, ובתקווה להצליח להישען על החלקים החזקים, ולא להיפך... א.ה.