היי
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
היי, לא כל כך יודעת למה כותבים כאן, וגם לא חושבת שיש לי ממש שאלה. אני צריכה לדבר ולא יכולה לדבר עכשיו עם הפסיכולוגית שלי. רק ביום ראשון, כשתהיה לנו פגישה. לא יכולה לחכות. בכל מקרה, זה מה שאנחנו עושות. מדברות. כבר שבע שנים. הדיבור לא עושה שום דבר. לא משנה לי את החיים. אני אפילו הרבה יותר בודדה עכשיו משהייתי לפני 7 שנים. אין לי חבר אחד. כבר לא יודעת איך עושים חברים. וגם עם המשפחה שלי אני לא בקשר טוב. מעדיפה לא לראות אותם. בחגים וסופי שבוע אני לגמרי לבד. טוב לא לגמרי לבד- עם הכלבים שלי. לפעמים שונאת שהם איתי. הם מאלצים אותי לקום מהמיטה ולצאת מדירת החדר שאני גרה בה, שהיא גם לא בדיוק שלי. והם משחקים ומרעישים ומפריעים, ואני רוצה להיות בשקט בדיכאון שלי. רציתי להיות פסיכולוגית. הלכתי ללמוד תואר ראשון בפסיכולוגיה. בקושי סיימתי אותו. לקח לי הרבה שנים. הייתי בדיכאון כל השנים האלה ועם כמה אפיזודות קשות. בסוף סיימתי עם ממוצע 80. אין לי מה לעשות עם זה. בכלל, אני לא רואה עתיד סביר בשבילי. והבדידות גומרת אותי. תמיד עבדתי. גם האפיזודות דיכאוניות מאוד קשות. לא יודעת איך הצלחתי. אבל תמיד עבדתי בעבודות עם שכר מינימום. אני לא ממש טובה בשום דבר. אין לי שום כישרון מיוחד או יכולות מיוחדות ולא יכולה לנהל שום דבר אז לא יכולה לשאוף גבוה. אז כל השנים האלה צברתי חובות גבוהים, וכל הזמן פוחדת שהבנק יפסיק לתת לי אשראי. כל תקופה לוקחת עוד הלוואה ועוד הלוואה מבלי שהצלחתי לשלם את הקודמות. והטיפול מאוד יקר, למרות שהפסיכולוגית שלי אומרת שאני שמורת טבע, ולא עדכנה לי את המחיר. וכששכרתי דירה זה בכלל היה זוועה. והכלבים גם יקרים, אבל לפחות יש לי עם מי לישון בלילה. גם אם הם לא בני אדם. ועכשיו משלמת גם על לימודים חדשים... הייתי חייבת למצוא משהו ללמוד. משהו שיתן לי תקווה. תקווה לצאת מהמצב שאני נמצאת בו. אני לא סובלת את העבודה שלי עכשיו וגם לא את המקום שאני גרה בו. נרשמתי ללימודי תעודה של טיפול באמצעות כלבים. זה היה אמור לתת לי תקוה. לא מרגישה את התקווה הזו. לא מאמינה שאמצא עבודה בזה, וזה גם תחום חדש אז לא מכירה מישהו שעובד בזה. אמורה להתחיל עוד חודש, וכבר לא יודעת... אני אוהבת כלבים ורציתי שנים לעבוד בטיפול. אבל הפכתי מרירה מאוד ונשחקתי. כבר לא יודעת אם אני מתאימה. לא חושבת שאני מתאימה למשהו. רק רוצה כבר לצאת מהמצב שאני נמצאת בו. הייתי רוצה כבר פשוט למות. מיואשת מידי. לא מוצאת שום עניין בחיים. לא מוצאת מטרה לחיות בשבילה. וחיפשתי! רציתי כבר חופש מהעבודה הזו שלי שאני פשות מתענה בה (או בכל עבודה אחרת שעבדתי בה), אבל החופש הוא יותר גרוע. כל היום לבד בתוך ארבע קירות, ורק מנסה לישון כי אין לי משהו אחר לעשות או עם מי להיות. זהו, לא מצפה למשהו. רק רציתי לדבר. אז תודה...
היי תמר, תודה ששיתפת, קראתי הכל והרגשתי עצובה בשבילך..לא קל בכלל לחיות עם בדידות וחוסר סיפוק ואפיזודות דכאוניות. חשוב לי כן לשאול אותך, האם במהלך כל השנים הללו, טופלת גם תרופתית? האם חשבת על זה? ... מוזמנת להמשיך לכתוב פה, והמשך חג שמח? ליאת.
תודה על התשובה... במהלך השנים קיבלתי טיפול תרופתי, בשנה האחרונה לא. היום בטיפול עלה העניין של הטיפול התרופתי., וכנראה שאשוב בקרוב לקחת, למרות שקשה לי עם זה. שיהיה חג שמח, ותודה על ההזמנה לכתוב כאן בהמשך. תמר.
היי תמר, אז לא סתם שאלתי לגבי התרופות...טוב שהדברים מדוברים וטוב שאת מטפלת בעצמך. שבת נעימה ליאת
זה מה שאני קראתי מתוך ההודעה שלך: את בטיפול פסיכולוגי שזה טוב, אמנם את מרגישה שאת "רק" מדברת שם, אבל מתמידה בטיפול, המטפלת שלך חשובה לך, והיא גם מתחשבת במצבך הכלכלי. אמנם אין לך חברים אבל את לא מוותרת על החום ויש לך כלבים. לא אחד, כנראה יותר :-) זה מראה שיש לך מה לתת וגם את היכולת לקבל. יש לך תואר ראשון בפסיכולוגיה. אמנם הציון לא מספיק לתואר שני, אבל הוא בהחלט מוכיח שיש לך יכולות לימודיות. העובדה שהתקבלת בכלל מוכיחה את זה. ביג טיים. את תמיד עובדת. שכר מינימום אבל עובדת. את מחזיקה את עצמך. חיה ביחידה משלך. מכירה הרבה שלא מסוגלים... את רוצה להמשיך ללמוד- לא ויתרת. נרשמת לטיפול באמצעות כלבים. נהדר. את מנסה לשלב בין כמה אהבות שלך. תראי כמה יש לך. זו התחלה.
תמר, היה לי קשה לקרוא את ההודעה שלך, ויכולתי להרגיש את העצב, הבדידות מתוך המילים שלך. אני שמחה שאת בטיפול, למרות שכתבת שאת "רק מדברת"...אבל לדבר זה הרבה...הרבה יותר מ"רק לדבר" ואני שמחה בשבילך גם על הכלבים, זו דרך מדהימה לתת מעצמך אהבה ולקבל חזרה. אל תתיאשי, הנה קיבלת החלטה לחזור לטיפול תרופתי וזה מראה על הרצון והנחישות להרגיש טוב, אז כל הכבוד לך!!! אני יודעת כמה ההחלטה לחזור לטיפול תרופתי היא קשה (את ה"רומן" שלי עם הכדורים הפסיכאטריים התחלתי לפני 15 שנה בעודי ממש צעירה ואז נטשתי את זה ורק לא מזמן חזרתי כך שאני יודעת על מה את מדברת). את נשמעת לי בחורה עם כוחות, שלא מוכנה לוותר בקלות על הזכות להיות מאושרת, שמחה ומלאת סיפוק...אז שיהייה לך המון בהצלחה וכמובן שאת מוזמנת לכתוב כאן, כאן בטוח לא תרגישי בודדה. וסיגל- את מדהימה, באמת, אני אוהבת לקרוא אותך, את תמיד מכניסה לפרופרציות, מדהים איך מהודעה באמת כואבת מצאת את הדברים הטובים, איך הצלחת להסתכל על הצד החיובי והבאת את זה בצורה מאורגנת ויפה. לא מכירה אותך אבל את מצליחה לעורר בי הערכה כלפייך בכל פעם שאת כותבת. אגב- שוב 4 בלילה ואני לא ישנה...זוללת שוקולד...אוףףף גיגית
מנהל פורום פסיכותרפיה
