סוף?

אני מעל 7 שנים בטיפולים פסיכולוגיים. ועכשיו התחלתי אצל המטפל הרביעי. ואני קצת הרבה מיואשת. בכל טיפול עבדתי על נושאים שהיו אקטואליים לזמן , למאורעות ולגיל. בפרוש מעט התקדמתי ואולי קצת קצת השתנתי. אבל, זה לא זה. הבור השחור רק העמיק. אני מעדיפה למות. (לא חושבת לעשות, רק בתחושת היאוש) נראה שלסבל אין סוף, ואפשר רק טיפה להקל ולא יותר. כך זה אמור להיות? משהו קטן ולא באמת שינוי מבריא לתמיד. ולא מדובר בלקות או הפרעה.אני נקראת סטנדרטית בלי שום אבחון או בעיה. מי שלא יודע את מסתרי הלב חושב שהכל ממש רגיל ובסדר. כי התפקוד שלי מעולה.(כלפי חוץ) אז טיפול נכון אמור להבריא, או בטיפ טיפה להקל? כך זה לרוב המטופלים, או יש תקוה?

אילה- מרשימה אותי ההתמדה שלך, את לא מוותרת לעצמך, וגם אם לא הולך עם מטפל אחד , את מנסה אחר- חשוב לך לשנות, חשוב לך להרגיש טוב. כמו כן- גם מעט הקלה זה משהו, לעתים מעט הקלה זה המון. אני מציעה לך לדבר על התחושות הללו עם המטפל שלך, להיות ספציפית בנוגע לטיפול- במה עוזר, והיכן לא. יתכן שהמטפל ידבר איתך על ציפיות ראליות מהטיפול, יתכן שיבין שכדאי לשנות איתך כיוון, יסייע לך לראות את השיפור, יתכן שתשוחחו ותגיעו יחד לתובנות משותפות. יתכן אף שיש צורך לשקול טיפול תרופתי. הדיבור על הטיפול עצמו לא פחות חשוב מנושאים אקטואלים אחרים. אני מאחלת לך שתמצאי הרבה יותר " מקצת" הקלה. בהצלחה :-)

תודה שאת מעריכה את ההתמדה עד כה. אבל כרגע אני על סף הרמת ידיים. אצלי הקלה טיפה זה נשאר טיפה, וממש לא המון (מקנא בך שאצלך טיפה הופך להמון! אנא, תדביקי אותי!) דברתי עם המטפל על הכל, והוא טען שעושה כל מה שיכול, והשיטה שלו פחות במיקוד ספציפי אלא יותר ע"י קשר שממנו אמורים להתמלא ברוגע פנימי. כמ"כ לדעתו אפשר להמשיך המון שנים לתחזוק מה שקשה וזה בסדר... (וח"ו שאני יחשוד שזה קשור לארנק) בציפיות ריאליות הוא אלוף להנמיך. כי מה שהוא עושה זה תמיד הכי מספיק וטוב שהוא יכול. טיפול תרופתי קל כבר נסיתי ולא עזר והחלפנו לאחר שאני אתחיל לנסות בקרוב,(מותשת...) וליותר כדורים קשים זה ענין של פסיכיאטר וגם המטפל לא חושב שהמצב שמבחוץ נורמטיבי לחלוטין, מחיב פסיכיאטר. ותודה,סיגל, שאת מאחלת לי יותר מקצת הקלה.זה התקוה שלי! ואני עדין שואלת= איך?????????