מטופלת נוראית :(

היא חזרה...!! כן, היא חזרה!!! כמעט ולא הצלחתי לדבר. בעיקר אמרתי שקשה. אך היא אמרה שהיא שמחה שלא התפרקתי. ושאני לא מפורקת. בדלת, היא הציעה (פעם ראשונה) שאני יכולה לכתוב לה, אם ארצה. הופתעתי. ואמרתי לה שאני לא רוצה. אז היא אמרה: "מה שתרגישי שנכון לך. אם תרצי". ובמקום לשמוח רק אמרתי לה: "אני לא זקוקה לרחמים שלך". (לא היתה תגובה מצידה). ????? לפעמים אני לא מעכלת שאני זו שמדברת כך. אני מעל שנתיים בטיפול, לא תמיד היו רגעים קלים, אבל עכשיו פתאום כבר כמה חודשים שמאוד מאוד קשה, ואני הודפת ובועטת בה בגלל שקשה לי. ועכשיו עם החופשה שלה בכלל היה קשה. אוף, מה אני עושה? נראה לי כבר עוד מעט נמאס לה ממני, בחופשה היא היתה צריכה לדאוג לי, עכשיו היא חזרה ובמקום שאגיד לה מילה טובה על כך ששמרה על קשר, או שאני שמחה שהיא חזרה, שוב אני פוגעת בה. וגם לפני החופשה היו לי כמה חודשים של עוינות כלפיה. וגם פה התחלתי להציף ולכתוב הרבה. ואתם לא "אשמים" במצב שלי. שכך קשה לי לאחרונה, ואין כמעט משהו שמחזיק. רציתי לשלוח לה הודעה שלא התכוונתי למה שאמרתי, אך לא יודעת כמה כדאי בכלל. ערב יום השואה, וגם כך עצוב. ועכשיו אני עוד עצובה יותר. לפחות היא חזרה. סליחה שהצפתי... וליאת, אם הגזמתי, תרגישי חופשיה למחוק.

עם צפיות ואכזבות,קשיים, רגשות, כעסים ואהבות. כל זה יוצא בפגישה וזה בסדר. לפעמים ככה זה יוצא. אם היית יושבת שם ומחייכת שהכל בסדר, היה יותר קשה לעבוד איתך, אני חושבת. הקושי להכיל את הפגישה לאחר פרידה ארוכה ומורטת עצבים- מובן בהחלט.אני מניחה שגם לה. ועכשיו, כשחזרתן לשגרה, יהיה קל יותר לקלף לאט לאט את מה שהיה שם באמת, ולהבין.

"ואינני יודע כיצד זה קרה, לפתע נכנס בי הילד הרע" הי אני, ואולי לא כל-כך לפתע... ממה שלמדתי בשיחות שלי, ייתכן ההסבר, ש - דווקא כשמטופל מרגיש שמטפלים בו, ולמרבית הצער, אין זו באמת אמא מולך כתינוקת, אלא מישהו חלופי (כשהפחות והאחר, מורגש יותר, בעיניי, לאחר חופשה, למשל), אז באים הרגשות המרירים בבחינת "את לא אמא שלי! את זה אני רוצה רק מאמא! וגם בכלל מוטב שהזמן יחזור לאחור ונתחיל מחדש כי רק ככה זה יהיה שווה..." כך, אולי, אנו מאמינים במעין תפיסה ילדית, נוכל להפוך אותה לטובה באמת ובממש. זאת בהנחה, שאולי קיימת איזו בעייתיות עם האמא המקורית. רעיון... קצת חושבת שמטפלים אמורים להכיר זאת טוב מאד. ושווה לדבר גם על הרגשות שאת מתארת, אולי רגשות של חרטה, אשמה ועמם הוקרת התודה וכו'... א.ה., ביום השואה, מנסה לומר לעצמה שמותר לחיות...

אני יקרה את לא מטופלת נוראית, זה כמו להגיד לילד שהוא נורא, אני מאמינה שאין ילדים נוראים... שנית- אל תרגישי רע, את יודעת את חווה גם רגשות חיובים וגם רגשות שליליים של כעס וכו. וזה בסדר, דברי אותם, תביאי אותם, גם את הצד הזה שלך, זה בסדר, מותר ואף רצוי:) כל עוד את מכבדת אותה וכמובן לא מתחצפת וכו אז מותר לך לכעוס, להתמרד.. חשוב שתגיעי לפגישות ותדברי איתה על הכל. בהצלחה גיגית

היו פעמים לאחרונה שהתחצפתי אליה. לא יודעת איך הגעתי לכך. ולא יודעת איך היא "שותקת" לי. :-( אוף, כשקשה מידי מגלים פתאום צדדים שלא הכרנו בעצמנו...

אני עדיין חושבת שאני נוראית מולה, לאחרונה, אך לפחות אני מפנימה שבלב היא כנראה רואה גם את החלק ה"רוצה" ולא את החלק ה"הודף", החצוף והמרדן שלי. סיגל, אכן חופשה מורטת עצבים. זוכרת לך ולליאת שספרתן לי :-) וא.ה. אהבתי את הסיומת של דבריך.