אני לא מבינה..

היא אמרה שהיא מעריכה אותי יותר, אמרה תודה ששתפת, שיש לי אומץ..כל מיני דברים כאילו שאני עשיתי משהו בשבילה ולא להפך...כאילו התהפכו היוצרות....למה????למה היא מעריכה אותי יותר?????האם לא העריכה אותי מספיק...ובכלל אני זו שצריכה להעריך אותה יותר שהיא עוד מקבלת אותי......אוף...אני קצת מבולבלת..ולא יודעת איך לקבל את זה........האם עוד מישהו מכם שמע מהמטפל שלו תודה על כך ששתף? אני כל פגישה בסופה אומרת לה תודה.....אבל למה היא צריכה להודות לי?????כאילו זה כל כך משמעותי עבורה????????מוזר ומבלבל אותי פתאום.....

מיכ, מעבר לשיתוף כאן, רציתי להזכיר משהו שאני מניחה שאת יודעת, כי לדעתי גם מאד כדאי להביא בדיוק את הרגשות, החרדות והבלבול שתיארת כאן לפגישה הבאה שלכן. עכשיו אולי נתת לעצמך מתנה לגיל ארבעים, אז הנה בטיפול כמו בטיפול :-). אז כמו שאני נוטה להזכיר, מומלץ לשמור ממש לפגישה עצמה ולספר על מה שעלה במוחך גם אם עבר זמן ואת במקום אחר עכשיו. זה חשוב. והתשובה שאת אמורה לקבל, כך אני מניחה, אינה דווקא הסבר להתנהגותה או המילים שבחרה לומר, אלא בעיקר מדוע התעוררו בך עכשיו מחשבות שכאלה. מדוע זוהי תפיסתך לאותו לרגע. כך תלמדי על עצמך יותר, ויש מצב שבהדרגה, שאולי כך תנוח דעתך שלך, יחלשו לעתים הבלבול והפחד ויגדל עוד יותר הביטחון בה. לא נראה לי שהתהפכו היוצרות. לא בין מטפל ומטופל, לא בין בריא וחולה, חזק או חלש, נזקק או מסייע. וכן, דיברת על אומץ ואקטיביות מעוררי הערכה, וכנראה הייתה התרגשות גדולה גם מהצד השני, אך אין זה מבטל / בולע את המקום לרגשותייך או משכיח את הילדה שבך. לפעמים מפחיד לגלות שיש שם באמת עוד מישהו, ומאידך זה לפעמים גם מה שמרגיע. א.ה.

את הדברים לפגישה כמובן. וכל כך נכנסתי לעומק הטיפול היום שזה מפחיד אותי פתאום..א.ה.יקרה, אין לך מושג כמה נפתחתי...ועכשיו אני מפחדת מאוד