קשיים

שלום ליושבי הפורום. אני מרגישה צורך לפרוק קצת, אני מקווה שאוכל לעשות את זה כאן. אני בחורה בת 30, משכילה, נראית טוב, מצחיקה, חכמה וכו' שלא ממש מצליחה ליצור זוגיות בריאה לאורך זמן. קשה לי, אני מרגישה כאילו שזוגיות היא דבר בלתי מושג וזה נפלא בעיני איך אחרים מצליחים בזה. זה מרגיש כאילו שאני מוותרת מראש. אני לא באמת משקיעה בחיפוש מאמצים ואין בי אמונה שאני יכולה להיות בזוגיות טובה ובריאה ולהיות מאושרת בזוגיות כזו. קצת רקע: עליתי לארץ בגיל 10 והשנים הראשונות לאחר העליה היו מאוד קשות מבחינת יחס החברה. הילדים בכיתה שלי לא קיבלו אותי בזרועות פתוחות בלשון המעטה. זו היתה התקופה של העליה ההמונית והיתה רתיעה מכלל העולים. זה הגיע למצבים שהילדים בכיתה לא רצו לגעת בעולים החדשים או להתקרב אליהם. הרגשתי ברוב שנות הילדות שלי מוקצית מחמת המיאוס. כשהבנים והבנות התחילו להתעניין אלה באלה, זה היה ברור לי שבי אף אחד לא יתעניין, שכן אני זרה, אני מוקצית, אני "טמאה" (כך הרגשתי במובנים מסוימים). אני זוכרת שהיינו ביום הולדת של אחת הבנות בכיתה ואחד הבנים התלבט את מי להזמין לריקוד, ילדים אחרים צחקו והקניטו אותו בכך שהציעו לו להזמין אותי. אתם מבינים? אני הייתי ההקנטה! השנים בתיכון ובאוניברסיטה היו טובות, אך הייתי חסרת אמונה ביכולת שלי ליצור זוגיות, הייתי מאוד סגורה ומפונמת וכך העברתי את השנים הללו לבד. יצאתי להרבה דייטים עם בחורים, שרובם לא התאימו לי. אני מרגישה שאני לא מצליחה להאמין שקשר שלי עם בחור איכותי וברמה גבוהה יכול להצליח. ומצד שני, ברור לי שלא אוכל להסתפק בפחות מכך. ועכשיו אני פשוט מרגישה רע. אני מרגישה שיש בי הרבה כעס, מרירות ותסכול שנשפכים ממני ללא שליטה. כמו צינור שסתום וכל המים המלוכלים פורצים החוצה, אני מרגישה כמה "מים מלוכלים" נשפכים ממני. כמה עצב, כמה מרירות. ואני שונאת את עצמי על התחושות האלה, על המרירות, על חוסר היכולת שלי להתבונן באופטימיות לקראת העתיד ולהאמין שיהיה טוב, על השליליות והפסימיות. אני כבר כמה שנים בטיפול, והיו תקופות שבהן הרגשתי שהטיפול מקדם אותי, אבל בזמן האחרון אני מרגישה שחזרתי לאותן תחושות שהיו לי לפני תחילת הטיפול. ואני תוהה לעצמי, אם הקונפליקטים והקשיים לא היו אמורים כבר להפתר אחרי כל כך הרבה זמן שאני בטיפול. לא יודעת מה מטרת ההודעה הזאת, אבל פשוט לא טוב לי.