פתאום מבינה

שלום ליאת אני בת 24,היו לי שנתיים קשות שהייתי מאושפזת מרגישה שעשיתי הולד על הכל ופתאום הכל חזר להיות כמו קודם,צפוף ומבחיל,לא ניתן לתפיסה,הכל נראה לי גדול ומסוכן,כאילו עכשיו אני טהורה ותכף אתלכלך ,בזוהמה הזו של האנשים. קשה עכשיו,צריכה להתמודד עם המון דברים,עם הצילום שזה המקצוע שאני עוסקת בו,עם הריון שהחלטנו אני ובן זוגי להשאיר ולהביא ילד. אני מטופלת שלושה ימים בשבוע ומרגישה שהריון נותן לי כוח,חשק.. מאפשר לי לחשוב על עתיד,כי יהיה ככל שיהיה התינוק הזה הוא העתיד הקרוב שלי ובו אני עומדת להשקיע ולתת את כל כולי על צדדיי הטובים,שאולי ארכוש בדרך,אבל כרגע הם אינם. אני מקבלת תרופות והמחשבה על זה שזה יזיק לתינוק מציקים לי. אני כל כך רוצה להגן עליו וכבר לפני שנהיה ממנו משהו,כבר הרעלתי לעצמי אותו.. הכדורים עוזרים,אין ספק שבלעדיהם היה רע. אבל מפחדת להפסיק להשתמש אפילו אם זה בהדרגה,מכיוון שאני לא יודעת איך אהיה בלי זה,מאוד לא רוצה להגיע שוב לאשפוז. זה לא מגיע לי ולא לבן זוג,וגם לא לתינוק. אני כבר בחודש שישי,זה רק הולך ונהיה יותר קשה,גם פיזית וגם נפשית. אולי זו הייתה טעות גמורה כל הדבר הזה אבל לעיתים קרובות אני חושבת כמה טוב זה.. חיים חדשים מלאי אחריות לדבר שאתה הכי אוהב בעולם-הבן שלך.. אני כותבת כל הזמן בן,אבל זו בת,אולי זה שאני כותבת בן,מחדדת לעצמי את זה שאני לא באמת מחוברת אליה עדיין,יש יותר מידי מכשולים בדרך ללהיות שלמה איתה.. הטיפול בשיחות עוזר,אבל בשעות הקטנות יותר של הלילה מתקיפות אותי חרדות שדבר לא מצליח להרגיע,כבר נתנו לי תרופות לזה.. אבל דבר לא עוזר,בן הזוג שלי במילואים ואני כל כך לבד שבא לי לפוצץ ברגע אחד את הכל תרתי משמע. גם קצת מאשימה את עצמי בזה שאני כותבת פה.. אין לי מישהו אחר לפנות אליו.. אבל זה מרגיש כמו בדרך למוצא אחרון.. השלב הבא יהיה ללא מוצא. מתנחמת בזה שהבחילות וההקאות עברו. גם אם אין לך מה לענות לקשקושים האלו-תודה על המקום.

ליאת,תודה על התמיכה.. מה שאמרת על התרופות הוא נכון. ,משהו בי מאוד רוצה לחזק את עצמו גם בלילה כשהכי קשה.. אני רוצה לשתות כל הזמן והתרופות מרגיעות אבל הם עדיין לא אלכוהול. אין לנו אלכוהול בבית ועכשיו כבן הזוג שלי במילואים אני מתפתה כמעט לצאת ולקנות בקבוקים,לסיים אותם עד שהוא יבוא..אני לא יכולה לא לחשוב עליו ומרגישה בסכנה כל עוד הוא לא בסביבה,למרות שבדרך כלל אני התומכת גם כשהייתי מאושפזת היה לכל אחד את המקום שלו. אני לא מסוגלת להסתכל במראה,לא יכולה לסבול את איך שאני נראית-לא בגלל ההריון. ישר אני מתחילה לבכות וחושבת פתאום שאולי הוא לא יחזור בכלל,ושכמו תמיד הכל בסוף באשמתי. שוב תודה.. דור.