לא מרפה

הכאב... לא מבינה איך היא יכולה להשאיר את הדברים ככה.. איך קורה דבר כזה במסגרת של טיפול?.. שנתיים...

הי ליאת, בקצרה: בנתיים המשכתי ללכת ל"מחליפה"- שהפכה "לנוכחית". עם הפסיכולוגית- אין לי קשר. פשוט המצב נשאר באויר. לא החלטנו רשמית על סיום. אך אנו גם לא נפגשות. אני מניחה שקראת את הודעתי הקודמת- על כך שנפגשתי עם איש מקצוע "בעל שם" ומומחה גם באתיקה, ועל מה שהוא אמר לי והמליץ... אני ממש אומללה. כואב לי נורא. אין לילה שאני לא בוכה בו. אני פשוט לא מבינה איך פסיכולוגית-אחרי קשר כזה קרוב(שהרי אילו לא היה כזה, אז אני מניחה שלא היו מתרחשות כל הבעיות בו), יכולה פשוט להניח למצב להיות כפי שהוא-ללא סיום ברור, ומבלי לדעת מה קורה איתי כרגע. כעקרון, קבענו ביומן 2-3 פגישות לשבוא הבא- אך קבענו אותם מזמן. וה"נוכחית" חושבת שאולי אין טעם שבאמת אקיים אותן, מאחר ולראות את הפסיכולוגית נורא מכאיב לי, ולכן היא חושבת שכדאי שהיא תעזור לי לעבד ( ולאבד) את הפרידה-איתה. וזהו. הרי מלכתחילה היא חשבה שאני זקוקה ליציבות-שלא קיימת לדעתה בטיפול עם הפסיכולוגית( לאור הנסיעה המתוכננת שלה לחו"ל בעוד כשנה-שנה וחצי),ושכדאי לי להישאר אצלה. אז מבחינתה- "המעבר הושלם". והיא רואה זאת כ"סיום תקופת ההמתנה לפסיכולוגית, ומעבר לטיפול חדש". כל לילה אני בוכה. לא מבינה איך אפשר להתנהג ככה. מעניין אם היא "בונה" על זה שאגיע לפגישות שקבענו מזמן, ואם כן- מה בכלל יהיה בהן. מבחינתה- היא אמרה לי מה היא "מוכנה": שהיא "מוכנה" לחזור ולטפל בי אבל רק תחת תנאים מאד ברורים שהעיקרי שבהם: אפס תקשורת בין הפגישות. כלום. שום דבר. ושאם אני רוצה לחזור אליה לטיפול, אז שאני צריכה להתאים את עצמי אליה. נ ק ו ד ה. כמובן שבמצבי הנוכחי, ואחרי ש4 חודשים חיכיתי לה אצל "המחליפה=נוכחית" ,אני לא רואה את עצמי מסוגלת לעמוד בתנאי הזה. לא כי אני לא רוצה/מכירה בצורך בגבולות, אלא בעיקר בגלל ההרגשה שהיא פשוט לא רוצה ולמעשה "עושה לי טובה". וגם שלא אכפת לה כמו שאמור להיות בטיפול. היא כאילו לא רואה אותי כלל. ואומרת בפה מלא: "את תתאימי עצמך אלי!". זה לא אמור להיות אחרת בטיפול? אם לא הפוך, אז אולי הדדי? ולא כל כך חד צדדי , קר, ומרוחק? אגב- לכל שאר מטופליה, היא מאפשרת גבולות מאד גמישים- כי זאת גישתה הבסיסית. שאלתי אותה- והיא הודתה, שרק איתי לא. כי אני "פגעתי בה נורא" "ממש הפעלתי טרור עליה" ,... וכו' וכו'- עוד אמירות בסגנון הזה. שלא אפרט אותן כאן. רק אומר שהמומחה איתו נפגשתי אמר שאין מקום לאמירות שכאלו בטיפול, למרות שהוא לא שמע את "הצד השני" , ועדיין- הוא אמר שזאת התנהלות לקויה. :-(

הי, שמעי, דיברתי אודות דברייך באחת הפגישות הטיפוליות שלי. אמרתי למטפל שחשבתי שהוא זה המקצוען שפנתה אליו מטופלת עם סיפור (סביר שזה אינו הוא ולא את...). שחשבתי שהוא המטפל שכל-כך נתן למישהי אחרת. ואני מקנאה. מקנאה שחלקים טובים ורכים או מקצועיים שלו קיימים, אך מופנים כעת לאחרים זולתי. איך המוח עובד, איך... גם אני מרגישה לפעמים ש "פעם-היה-הרבה-יותר-מפואר-ומה-נשאר-היום", ושכל המהפך הזה קשור לעניינים משפחתיים משמעותיים אצלו, או צמיחה שלו, וכן, גם אני מהמטופלים היחידים שהוא שיתף אותם בזה בעקבות ה'היעלמות' הארוכה. איכשהו אפשר למצוא קצת דמיון למה שאת מתארת בדרכך, בסיפורייך, אני חושבת... והוא, מה היה אומר? חושבני שהוא היה אומר לי, שעדיין אחרי תקופה של טיפול אני מחפשת אשמים (הווה אומר, במקום לקחת אחריות במה שניתן), שלעזאזל אני נורא מרחמת על עצמי שאני כזאת מסכנה, וכמה שאני מחפשת לקנא, ודי כבר. מעין ניעור כזה של "צאי מזה!". אולי. עוד אחת מהאמיתות הכואבות לשמוע... גם אני דואגת עכשיו שהתקופה הטיפולית הזו שלי תסתיים במשבר ובהתרסקות. משקשקת. המחשבה של "איך הוא יכול להשאיר ככה, איך?!" - גם היא קיימת, אבל שוב, היא, כנראה, נובעת מאותו מקום של חיפוש אשמים. אגב, אני חושבת שעדיין אתן מאד קרובות בלב (אולי מידי, כמו בלתי נפרדות), שאמלא כן, היא פשוט הייתה אדישה אלייך, או איכשהו חיה אתך יותר בשלום, וגם ההיפך. ושני דברים בהקשר הפורומים: האחד - את נורא מזכירה לי מישהי שכתבה בפורומים בעבר, מישהי עם סיפור אחר משלה, סיפור של פגיעה ממטפלת, אבל משהו בסגנון הכללי מאד דומה לי. גם היא מאד נתקעה באיזה לופ כזה ולא נחה דעתה, גם לה ניסו להציע להשאיר מאחור ולהמשיך הלאה, וגם היא השתמשה בביטוי שלקחו ממנה את כל ההגנות. לא בטוחה שיש דבר כזה, אבל להיות בסערה רגשית בתחושת חשופה ופגיעה ונצרבת ובלופ שלא מניח – אני חושבת שכן מבינה. השני – נדמה לי שבתקופות שמי ממנהלי הפורומים הרגיש קרבה גדולה מידי (לפורום כישות, או לדמויות בו), או אז היו התקופות ההרסניות ביותר לכל הצדדים. ולמדנו. א.ה. (גם לי יש עוד הרבה מה ללמוד, ומקווה שמה שכתבתי בהקשרי יגיע לשיחות שלי, שגם אם נסיים אותן בקרוב, עדיין הן פה)