ריק

לפני כשנה וחצי התקשרתי לפסיכולוגית חביבה שהמליצו לי עלייה, קבעתי פגישה. נפגשנו, חשבתי לעצמי איזה יופי! אני אשלם כסף והיא תפתור לי את כל הבעיות, חשבתי לעצמי - בעוד שנה אני בן אדם אחר, איזה כיף! נפגשנו, דיברנו. שיחות רק מהראש. בפגישות היא הזמינה אותי להיעזר בה, אומרת לי על סיפורי "זה נורא כואב מה שאת מספרת, אני חושבת שזה לא קל להישאר עם הסיפור הזה לבד", בינתיים אני חושבת לעצמי... מה היא מנפחת כל דבר? כנראה פסיכולוגים אוהבים להגזים! כעבור שנה - גיליתי מהו רגש. התחברתי אליו. לפתע כל דבר קטן פשוט כאב לי! נכנסתי להלם! לאן הגעתי?! פתחתי את הדלת שהובילה אותי לעולם הרגשות, עולם שלם... שלא הכרתי בחיי! פתאום מבינה כמה חסכים יש לי, מבינה את התפיסות המוזרות שיש לי, הרי זה לא באמת נכון שכל גבר הוא סוטה מין שיכול לפגוע בי פיזית, פתאום החיים לצד אח מכור בבית קשים מנשוא. התחלתי ליפול עמוק וחזק. פתאום אני כבר לא שמחה. פתאום כבר לא חזקה. כל כך הרבה שינויים עברתי והנה הפסיכולוגית אומרת שאולי כדאי להתחיל טיפול תרופתי! אני?! תרופות? התחלתי להיבהל, לא מצליחה כבר לעקוב אחרי ההתדרדרות... כשנכנסתי לטיפול הרגשתי שאני צריכה רק אולי לעלות קצת את הביטחון, הרגשתי בן אדם הכי נורמטיבי שיש... את המסלול של כולם עברתי... תיכון, צבא, דרום אמריקה... יציאות,בילויים, חברים, צחוקים, משפחה תומכת...מסתבר שכל אלו לא(רק)חשובים... הרגשתי שהיה לי הכל... למרות שלפעמים הרגשתי לא טוב... ועכשיו מרגישה מרוסקת, לא יכולה להתמודד עם הריק שיש בתוכי. ריקנות תהומית. תודה על המקום. הייתי חייבת לפרוק.

מאי חמודה, מבינה את הכאב שלך... לפעמים, אם לא נוגעים, לא כואב, אז למה בכלל לגעת? אבל אם חשבת שאח מכור זה נורמטיבי, וכל גבר הוא סוטה מין, והיית שמחה, לא היית יכולה באמת לחיות חיים נורמטיבים. מקווה בשבילך שהדרך לכאב, תוביל לשמחה האמיתית שלך. נכון, טיפול זה לא תמיד כיף ולעיתים אף כואב מאוד , אך במקרה זה, מאוד חשוב.