כבר לא הוגן!

באמת שכבר נמאס לי... :( נמאס לבכות, נמאס לכאוב, נמאס להרגיש את החסר הזה. אני מרגישה ב"סוג" של "התעללות" מתמשכת... אז היתה חופשה של כמעט חודש, ולאחריה הבטיחה שתחזור. אבל איזו חזרה זו? אחר כך היא אמרה שהיא תעדר שבועיים. עכשיו היא אומרת שהיא תהיה בשבועיים הקרובים ואחר כך אולי תעדר שוב לשבוע. אני לא מבינה... באמת שאני לא מבינה... ומה עם הלב שלי? ככה יש לה זכות לשחק בי? היא כל הזמן אומרת שהיא יודעת שזה לא מכיל. אבל ההסבר הזה הוא לא הוגן. הנוכחות שלה לא מכילה. שאלתי אותה חצי בצחוק האם אני צריכה לחפש מטפלת אחרת? והיא מיד אומרת שלא. ומצד שני ממשיכה להודיע על העדרויות תכופות, בלי הסבר. היא אמרה שהיא יודעת שאני עכשיו בתהליך מאוד מאוד קשה בטיפול, שהיא יודעת שהתזמון גרוע, ושאני הכי צריכה שיהיו כרגע. אבל זו הסיטואציה. ומנגד, מה קורה? כלום. עדיין הנתקים האלה. וכמה אני יכולה לשים את הלב שלי על מצב של HOLD? מרגישה שאני עוברת כמעט התעללות נפשית. :( יש לי בקשה מעט משונה, ומקוה שהיא תתקבל בהבנה. אני לא מסוגלת לתגובות של אמפתיה בנוסח שזהו המצב כרגע והיא בסוף תחזור, שלמרות שהיא לא נמצאת נראה שהיא מודעת לנזק שבכך. לא מסוגלת. בא לי לצרוח, ולהעיף הכל. משפיע עלי פיזית מאוד. תחושות מפחידות. ויש רגעים, שאני אפילו לא מסוגלת לסלוח לה על ההיעדרויות האלו. רוצה לשלוח לה רק הודעות כועסות (למרות שהיא אוהבת גבולות ובודאי לא תשמח לקבל). ועוצרת את עצמי. לא הוגן. לא הוגן. לא הוגן. נמאס לי כל כך... :( יצאה הודעה כועסת, אבל אני בעיקר בוכה.

הכי לא הוגן. תמיד התגאיתי בזה שאני לא באמת צריכה אותה. "ילדה גדולה", מסתדרת לבד. ופתאום, כשאני מרגישה הכי נזקקת, היא נוסעת. ולא תהיה. אז מבינה. [וגם אם הייתי רוצה, לא מסוגלת כרגע להעניק אמפתיה. סליחה]. שיעבור מהר. לשתינו.

אכן זו המציאות. עולה בי הכעס על מטפלים או מטפלות שמעודדים תלות, ופתאום נעלמים לחופשה, ולאחר החופשה להעדרויות נוספות שסופן לא ברור. חושבת שזה מעמיד מטופל במצב לא הוגן. כי אם המטפלת לא יכולה, שתגיד ואלך למטפלת אחרת. אך להשאיר במצב ביניים לא הוגן.