בלבול

שלום ליאת, אני בת 24 ומתגוררת בלונדון,מתעסקת באמנות לגיל הרך. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי ומשקיעה בילדים את כל מה שיש לי לתת,החינוך חשוב לי מאוד והכלי האמנותי הוא רק חלק קטן בתוך העולם הזה שכל כך חשוב בעיני. אני עובדת בכל יום (כולל סופי שבוע) בטיפול באמנות ומטפלת בשלושה ילדים שתפקוד ההורים שלהם לוקה בחסר באופן משמעותי. אני בטוחה בעשייה שלי ומלאת ביטחון. לפני חודש,קיבלתי טלפון ואחותי הקטנה הודיע לי שאמא שלי נפטרה. לא ידעתי שהיא הייתה חולה,אף אחד לא סיפר לי,היא הייתה חולה פחות מחודש מהרגע שגילו ועד הרגע שהיא נפטרה,ובכל זאת,איך עושים דבר כזה לבן אדם? הייתי בהלם אפילו לא בכיתי,והאמת שלא הרגשתי ועדיין,אני לא מרגישה דבר וחצי דבר. כאילו לא קרה כלום.. נסעתי לארץ עוד באותו לילה. לא סיימתי את השבעה כי לא יכולתי לסבול את המרחק מלונדון וגם הייתה לי הרבה עבודה עם מטופלים אליהם אני מחויבת ולא יכולתי להסיר אחריות. בטח לא כשמדובר על נפש של אדם,ועוד ילד. אבל מאז שחזרתי ללונדון,אני מרגישה שאני לא מצליחה לתרום למקום עבודה, פתאום עולות לי תהיות לגבי העיסוק שלי ולגבי המקצועיות שלי,הכל התערער בשנייה. אני חיה בלונדון מגיל 14 לבד ואת התואר עשיתי מאוד מוקדם,אז יש לי ניסיון ובכל זאת,משהו לא הולך לי,וגם הרצון לקום לעבודה והמטופלים שלי,נעלם. אני מבינה שזה יכול להיות קשור למוות שלה,ומצד שני איני חושבת עליה כלל. וגם לא על שאר המשפחה.. למה זה קורה לי? הייתי כל כך בטוחה בעצמי ובדרך ופתאום נכבה לי האור..אני בטיפול של שיחות כבר כמה שנים והמטפלת שלי בחופשה כרגע,אז לא אוכל להיעזר בה בחודש בקרוב,לכן מרגישה צורך לכתוב, לא יודעת אם זה המקום לקבל תמיכה.. אבל תודה על זה.

תודה ליאת, עזרת לי קצת להבין באיזה מקום אולי אני נמצאת. יצאתי קצת עם חבר טוב לשתות וזה עשה לי טוב בהתחלה אבל לאט לאט הרגשתי שאני צוללת ולא מצליחה להינות. הרבה מחשבות על הלילה שמתקרב והרבה מחשבות מטרידות על זה שלא אצליח לעבוד מחר ושאולי עדיך לבטל-מצד שני.בתור מטפלת בעצמי,יודעת כמה חשובה השגרה לנפש,גם אם היא קשה,ובכל זאת אני עצרת עי עצמי. אני מנסה לחשוב אם זה שהמטפלת שלי לא כאן כרגע,מחמיר את ההרגשה הכללית שלי ושאולי אם הייתה פה,לא הייתי נותנת לעצמי ובעיקר היא לא הייתה נותנת לי להגיע למצב של חוסר ביטחון ואנרגיות כאלו.. אני לא מבינה מה השתבש-יודעת שאולי כמו שאמרת סוג של התאבלות על האבדן וגם הרגשה שחייתי רחוק הרבה זמן ובכלל לא הכרתי אותה ולא ראיתי אותה ולא נפרדתי והרבה שאלות אם היא ידעה שאני לא יודעת שהיא חולה?ואם היא חשבה שאני יודעת אולי התאכזבה שלא הגעתי? ואין מי שיענה וזה קשה.. שוב תודה על המקום, אינך חייבת לענות. עלמה.

אין לי הרבה מה להגיד אחרי התגובה של ליאת אבל משתתפת בצערך וזה בסדר שאת לא בוכה ,מבינה שהכל מתערער סביבך ,קחי לך את הזמן לעבד ולעכל את האובדן אבל תנסי לשמור על שגרה של עבודה,תנסי להיות בסביבת אנשים קרובים ותומכים טוב שאת בטיפול תיעזרי גם במטפלת שלא תדעי עוד צער

כשאימי נפטרה דברתי עם המטפלת כמעט כל יום לפני הפטירה ואחרי. שלא לדבר שבאה ללויה ולבית שלי לנחם. לא מבינה איך מטפלת אמיתית יוצאת לחופשה ומפקירה רגשית מישהו אבל שבתחום טיפולה. וגם אם יצאה קודם הפטירה, איך היא לא משאירה עקבות ולא מאפשרת ליצור קשר אם קורה משהו. דבר ראשון מטפל נבדק - אם הוא אנושי, לפני התואר והתעודה...