לשחרר

הי ליאת, תודה שאת שואלת לשלומי.. זה יפה מצידך. שלומי בסדר.. לא ממש פשוט,קשה לי בבקרים כשצריך לקום ולעשות. מנסה לחשוב חיובי ולא רק למען עצמי,גם למען המטופלים שלי שאוכל לחייך אליהם מדי פעם. כשיש לי הפסקה ואני הולכת לאכול בצהריים,אז אני מרגישה הכי רע.. אז בא לי לפוצץ הכל ולהתפוצץ בעצמי ולא לחזור לקליניקה ומחשבות על זה שהכל קרה לי מהר מידי וכמה שאני אוהבת את העבודה שלי ונותנת את כל כולי אליה(לפחות כך אני מרגישה) עם כל זה,אני עוצרת את עצמי פתאום ומרגישה כל כך קטנה.. ושוב בתוך ההקטנה אני מרגישה את הביטחון שלי צונח ללא מצנח וגם מתרסק.. בקושי עולה חזרה למשרד.. עם זאת,אני חייבת לומר שאני עושה מאמצי על להחזיק ראש מעל המים,ומחזיקה די יפה-עד כדי כך שלפעמים נדמה לי שאולי אני בכלל יכולה לשחרר את הפסיכולוגית שלי לחופשי.. יש רגעים שלא.. אבל אולי אני חזקה מספיק להתגבר על הרגעים האלו. הכי טוב לקבל עזרה.. אבל זה גם קשה לי. היא פסיכולוגית שלי מגיל 19 ואני כן קשורה אליה,אבל כשתחזור אשאל אותה מה דעתה לגבי סיום הטיפול.. לא רק כי קשה לי פתאום לקבל את העזרה,גם כי פשוט די.. היא לא אמא שלי. תודה לך על שהזמנת אותי לכתוב שוב בכך ששאלת לשלומי. שבוע טוב.עלמה