סתם שאלה

דמיינו את התרחיש הלא-מאד-סביר אך האפשרי הבא: אתם עולים על אוטובוס בינעירוני, סוקרים את המושבים, ומגלים מקום פנוי יחיד, אלא ש... את המושב שלצידו מאיישות פנים מוכרות - המטפל/ת שלכם. מה הכי נכון לעשות? לומר שלום מנומס, להתיישב בטבעיות, ולנסות להעביר את הזמן בסמול-טוק? להמשיך את הנסיעה בשתיקה כמו שני זרים? ואם היו מושבים פנויים נוספים, איך הייתם נוהגים? האם הייתם מצפים מהמטפל/ת היושב/ת לצידכם ליזום שיחה, או לכבד את פרטיותכם ולשמור על חובת השתיקה? ומהכיוון השני, ליאת, איך מטפלים מצפים מהמטופלים לנהוג? כשהעליתי השבוע את השאלה בטיפול, לא ממש אהבתי את התשובה...

חח פאדיחה ! הייתי אומרת שלום בנימוס ומתרחקת כמה שיותר... בחיים לא הייתי יושבת לידה במציאות... רק בפנטזיה

הי לקוראת, הייתי בודקת מאיפה צצה לך השאלה הזו, מנסה לחשוב שאולי זו יכולה להיות הסחה או בריחה מלאכותית מנושא משמעותי כלשהו. בכ"א, לדעתי, כשאת שם במציאות, ברגע האמת, אפשר להפריח לאוויר כלא היו הרבה מהתאוריות... כל מקרה לגופו, גם עבור כל שניים בעיתויים שונים. אז הייתי אומרת שאין לדעת, ולא ניתן לדעת הכל. ובכ"ז, אם כבר כן התרחש משהו, אז אפשר לדבר על הרגשות שהתעוררו. בדיעבד. זה אולי מעט ממוקד יותר. א.ה.

היי, לא פשוט בכלל,לא הייתי רוצה שזה יקרה, למרות שכמו שכתבת זה אכן אפשרי, אני לא הייתי מתיישבת לידה,גם אם אצטרך לעמוד כל הנסיעה, אם מבטינו היו נתקלים הייתי מחייכת חיוך עדין,לא יותר מזה וברור שלא לפתוח שיחה,אם הייתי רואה אותה ויודעת שהיא לא ראתה אותי הייתי מנסנ להימנע ממצב שכן תירטה

מבט אחד מהיר, קטעי ניבים סתומים, זה די... [רחל] זה באמת לא פשוט, ומביך, ומבלבל... התשובה שלה היתה, פחות או יותר, מה שכתבת, ליאת, וכמו א.ה., גם היא אמרה שקשה לדעת מה באמת יקרה אם יתרחש מצב כזה. בכל אופן, המשכנו לדבר על זה, והיום אהבתי יותר את התשובה :-)