קליניקה פרטית בבית המטפל

במקרה בו הטיפול מתבצע בקליניקה פרטית שנמצאת בבית המטפל- איך הדברים מתנהלים בפועל, מבחינה טכנית? יש כניסה נפרדת לקליניקה וכניסה נפרדת לבית? ומה לגבי מפגש עם בני משפחה של המטפל- האם הסיכוי לכך מנוטרל לגמרי? אשמח למענה [ואף לשיתוף מחוויה אישית] :)

היי לי, אני מניחה שאין כללים בדברים האלה. אצלי, הקליניקה היא חדר בבית המטפל. אין כניסה נפרדת. אולי אצל אחרים דווקא יש כניסה נפרדת. בהחלט פגשתי את ילדיו, אבל האם לא קיים סיכוי כזה ממילא..? אני יכולה לומר שיש תקופות שהייתי מעדיפה שזה יהיה אחרת, אבל רוב הזמן זה מדויק לי, הסידור הזה, ומתאים לצרכים שלי בדיוק. זה טיפולי בשבילי, גם כשזה לפעמים מערים קשיים או קונפליקטים. לחשוב שהוא מוכן להכניס אותי אליו הביתה. הביתה ממש. לא סתם לאיזו קליניקה אלא למקום בו הוא גר, ישן, אוכל, חושב, מגדל את ילדיו.. זה כמו להסכים להכניס אותי ללבו.. בשבילי זה המון ומרגש מאוד. וגם בסיטואציות בהן נתקלתי בילדים (לא קרה הרבה בכלל, אבל בכל זאת קרה), האופן בו הוא הגיב עשה את כל ההבדל. אולי מה שמשנה זה הגישה של המטפל לסיטואציה, והאופן שבו הוא מתווך ומחזיר אותה אליי. אם המטפל/ת שלך טוב ומדבר אלייך ומה שמפריע זה מיקום הקליניקה, הייתי לוקחת את הסיכון. אבל גם החלטה אחרת נשמעת לי הגיונית.. זה קצת תלוי במי שאת ובמה שאת צריכה מהמטפל. מוטב להקשיב לרחשי לבך ותחושות בטנך.. :-) בהצלחה בכל אופן, נעמי

היי נעמי, מודה שעבר בי זעזוע קל כשקראתי (סליחה). אני לא מסוגלת לחשוב על מצב בו אני מגיעה לבית שלה, צועדת בסלון שלה, פוגשת את ילדיה. זה נורא בעיניי. מעריכה אותך על שלמרות הקושי, את מתמודדת עם המצב כמו שהוא ואף רואה בכך חלק מהטיפול שלך. אמיץ משהו. תודה רבה לך על השיתוף :)

הייתי פעם אצל פסיכולוגית שהקליניקה הייתה בבית שלה. זה היה בית פרטי, והייתה כניסה נפרדת מסביב. כשהייתי ילדה הייתה לי חברה שאמא שלה הייתה פסיכולוגית. וכל פעם כשהיה לה טיפול נדרשנו להיכנס לחדר ולא לצאת עד שהוא נגמר (אפילו לא לפיפי). אין לי מושג אם הדוגמאות האלו מייצגות משהו, אבל אני מניחה שמנטרלים את המפגש עם בני המשפחה, לטובת המטפל וגם המטופל.