קשה ומבלבל

ליאת שלום, חזרתי היום מפגישה, לאחר שמפגש קודם היה לא פשוט כשאת מקצת מהתחושות שיתפתי כאן בפורום שבוע שעבר. לאור תשובתך לגבי האנליזה שאין מדובר בשחור או לבן ושבשל הכרות רבת השנים חשבת כי נכון יותר עבורי להמשיך עם המטפלת הנוכחית. עם כל זאת הגעתי לפגישה. כתמיד דברייך הרגיעו אותי הסיטו את מסך הערפל שעמד לנגד עיניי וחיזקו אותי לקראת הפגישה. אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהקצוות. גם בתחושותיי כלפי המטפלת. ציפיתי לפגוש אותה היום וקיוויתי כי אהיה מסוגלת מבחינה רגשית לדבר ולומר את אשר על ליבי. אני כמהה לדבר מהלב, להשתחרר מהמצוקה הרגשית שנמצאת בתוכי אך אינני מצליחה להתקרב בפגישה עצמה. ברגע שאני יושבת מולה בחדר אני הופכת אטומה ונוקשה בדבריי ובתחושות שלי. ואילו כשאני יוצאת ושבה הביתה האין של הפרידה והחסך עד שבוע הבא זועקים הצילו. אני רוצה את קרבתה מאוד, אך לא מסוגלת לייצר זאת פנים מול פנים ומתגעגעת מאוד עד כמעט קושי לתפקד במהלך השבוע. מתי אצליח סוף סוף לחיות בשלום עם הטיפול ועם תחושות אלה. חשוב לי לכתוב כי היא מצידה משדרת כל העת אמפתיה והכלה כלפיי וכלפי הקשיים שלי. ושוב אני פונה אלייך כמקור לדחיפה ותמיכה בין המפגשים. יותר קל לי לפנות אלייך מאשר אליה. אין לי כוח יותר לקולות המנוגדים שגואים בתוכי. רוצה/לא רוצה. כמהה למגע וקשר ובו זמנית דוחה אותו.