את כולם נשא הרוח

לפעמים קשה מאוד להיות לבד. מבינה? נושאי השיחה הקבועים (והכמעט בלעדיים) במקום העבודה הם הילדים. מה עשו, במה חלו, מה אכלו, מה אמרו, מתי קמו, כמה ישנו וכו' וכו'. והפייסבוק הוא מקור לכאב בזמנים כאלה. כי לא רק שהוא מלא תמונות ילדים, הוא גם מאפשר לחפש, באופן אקטיבי, אחר חברים ושמות נשכחים. למשל של דחויי השכבה בביה"ס. ולגלות גם את ילדיהם ונשותיהם. והיומיום מרגיש כמו עבדות כשזה כך. גם אם העבודה מעניינת. לקום בבוקר משעון מעורר, לחזור בערב וללכת לישון, ובין לבין לזפזפ בין אתרי היכרויות מייאשים לפייסבוק. הצורך שלי במטפלת גדול מאוד.. החלפנו יום והעברנו את הפגישה לסוף השבוע, וקשה לי להתרגל לעבור שבוע שלם בלעדיה. לבד זה לפעמים קשה.

"מן החלון פרח עציץ כל היום הגנה יציץ. כל חבריו שם בגן הוא לבדו עומד כאן" בדידות. געגועים. קנאה. ומהו אותו כוח שתוקע ומעכב להיות שם, רחוק, ללא. ומדוע היש אצל האחר אומר ששם טוב?... ולמה ביטול עצמי? א.ה.

ליאת, אני חושבת שהבדידות הגדולה שבהן, היא המקום של אשליית הכל יכולות, זו שמקשה להיתמך ע"י הזולת, להכיר בזולת, להיתלות. מתאים גם, איכשהו לדעתי, לתחושה הרובוטית הזו. לתלישות. ואנחנו, אנחנו בסה"כ בני אנוש... הקונפליקט בין הצד המתואר לעיל, לצד המודה בחולשתו, בנזקקותו, בצרכיו עשוי להיות קורע למדי. א.ה.

אנשים לבד איתך " (דני סנדרסון)