קרוב רחוק

אני רוצה לכתוב, אבל לא בטוחה מה.. אני בטיפול כמעט 5 שנים. אני פתאום מתרגשת מזה שכל כך הרבה שנים היא חלק מהחיים שלי, וכמה טוב שדווקא היא, וכמה טוב שכך יהיה תמיד. שתמיד היא תהיה המטפלת שלי, גם אם רק במחשבות. אני לא מתקרבת בקלות, ואיתה זה פתאום מרגיש כמו קשר נדיר, כזה שאף פעם לא חוויתי. קשה לי לקבל שאפשר לאהוב אותי לאורך זמן. שאפשר בכלל לאהוב. ואיתה.. משהו מזה מחלחל קצת פנימה לאט לאט. מלווה בפחד וחרדה, אבל בכל זאת מחלחל. מפחיד לומר שאני אוהבת אותה, זה ממלא אותי התרגשות שעולה על גדותיי, שקשה לי להכיל, ובמקביל- נימים של עצב מתפשטים על עורי וממלאים את ליבי ועיניי. אני אוהבת אותה. לפעמים אני חושבת שהיא מצילה את חיי. קרה לי משהו לא טוב בשבוע שעבר. שיקול דעת מוטעה וחוסר זהירות או תשומת לב, ומישהו פגע בי. ניסיתי להתעלם מזה, לעשות כאילו זה לא קרה, אך כשנפגשתי איתה בכל זאת סיפרתי קצת. כשנפרדנו מצאתי את עצמי ממררת בבכי בחדר המדרגות שלה. אף פעם זה לא קרה לי. מאז אני ישנה המון, מחזיקה אותה קרוב לידי בדמיון, וזקוקה לה נורא, לקירבה שלה ולהחזקה. הדבר שקרה לי מרגיש כמו סוד שאסור ואי אפשר לספר לאף אחד, למרות שלפעמים זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו. שכמעט בא לי לספר, ואז אני חושבת על כמה זה מביש מה שקרה, וכמה זה לא היה קורה לאף אחת שאני מכירה, ולמה דווקא לי, ולמה לא קמתי ויצאתי כשזה התחיל. אני נורא צריכה עזרה. לילה טוב, לילך