כבר לא לבד

הי ליאת, מה שלומך? לא יודעת אם את זוכרת אותי אבל זה לא משנה כל כך. נכנסת כי לא קל. כאילו עד לפני חודש היה עקום,מפחיד,שחור,כואב ועצוב. ועכשיו כשנולדה לי בת (אלה) עצוב כבר לא יהיה לי.. אני יודעת שאני צעירה מאוד והכל, אבל פתאום כבר לא מרגישה צעירה בכלל. פתאום אני אמא לגמרי. אני מפחדת,מזה שאני לוקחת המון כדורים ואלה יונקת ואני מפחדת שהיא תתרגל לבית חולים. (חזרתי לאשפוז) אני לא יודעת מה לעשות,אני רק בוכה כל הזמן.. היא מסתכלת עלי ורואה אותי בוכה,זה לא יפה מצידי. אבל באמת אין לי כוח לכלום,אני רוצה לישון איתה במיטה ולא לקום לעולם וגם לא רוצה שהיא תגדל,שתשאר ככה בדיוק,מצוקמקת וורודה. קשה לישון ואם אני נרדמת אני מיד חולמת שאלה נפלה מהמיטה ומתעוררת בבכי ובהלה והכדורים לא מספיק חזקים לי. אני רוצה מאוד לצאת מכאן,הביתה ולגדל את אלה בבית שלה ולא במקום המשוגע הזה,אני עודה הכל בשביל לחזור לעצמי ואיך שהו תמיד חוזרת לכאן. יכול להיות שאת בכלל לא זוכרת אותי.. אבל לא משנה,הייתי חייבת לכתוב איך שהו איפה שהו.. שבוע טוב, דור.