הארכה של פגישות

גיליתי באופן לא צפוי שהמטפלת מאריכה פגישות למטופלים אחרים. אני כמה שנים אצלה והיא אף פעם לא האריכה לי. היא אומרת שאכפת לה ממני. כן... קרה לכם? ולליאת המטפלת, נראה לך הוגן ומקובל מצד מטפל להאריך לחלק מטופלים ולחלק לא? מה השיקולים להאריך למטפלים מסוימים? וגם אם כדאי לומר לה שנודע לי? היא תהיה מובכת ואף תשובה לא תספק אותי מול העובדות. (איתי היא מסימת בדיוק בדקה 50).

שלום, יכולה מאוד להבין את ההרגשה שלך, מאמינה שהייתי מרגישה כמוך במצב דומה. אבל, אני מהצד השני, הרבה פעמים מאריכים לי את הפגישה וגם מתגמשים איתי בדברים נוספים. אני יודעת שהמטפלת שלי לא עושה את זה לכל המטופלים שלה ויש כאלה שאיתם היא מסיימת בדיוק בזמן ולא נמצאת איתם בקשר בין הפגישות וכד'. היא הסבירה לי שעושה זאת בהתאם למטופל ולמה שצריך (ושזה יכול להשתנות במהלך הטיפול), אותי היא מנסה ללמד לפרוץ קצת גבולות ולהיות פחות נוקשה, עם מטופלים אחרים זה אחרת... ונחזור למקרה שלך, זה לא שאוהבים אותך פחות אלא שאת כנראה צריכה משהו אחר... ואיך זה נראה מהצד השני (של אלה שצריכים הארכה) ? מצד אחד נעים שמתגמשים ונותנים יותר ומצד שני זה קשה. לא נעים לי לחשוב שהיא חושבת שאני צריכה את זה... שאני לוקחת לה מהזמן שלה שלא אמור להיות שלי.

היום כשהגעתי בעודי יושבת עדין בתוך המכונית שלי, רואה ואינה נראית, ראיתי את המטופלת שהיתה לפני יוצאת מהקליניקה, ז"א שהוא האריך לה את הפגישה בכמה דקות כמעט 10 דקות . חשבתי שאני הראשונה ביום ג' משום שפעם ביקשתי ממנו לבוא שעה מוקדם אך הוא אמר שזה לא נוח לו מכיוון שהוא רק חוזר ממקום אחר, והוא לא רוצה להילחץ, כנראה שיש כאלו שהוא כן רוצה או מוכן להילחץ בשבילם. לא יודעת למה אבל הפגישה הזו עם המטופלת איכשהו בלבלה אותי והפגישה היתה נוראית...הייתי במצב של מן ניתוק כזה מעצמי, מן מבט חיצוני כזה על עצמי...כאילו לא זכרתי שום דבר, ולא היה לי מה להגיד, לא יכולתי להגיד אפילו שאני לא יכולה להגיד כלום... חלק מהזמן לא דיברתי או שיותר גרוע דיברתי כל מיני דברים לא קשורים (מביך ביותר) וגם מה שהוא אמר נשמע לא קשור לכלום או שלא הבנתי על מה הוא מדבר אבל טוב מאוד הרגשתי שהוא ממש מת להיפטר ממני, לדעתי הוא קיצר לי את הפגישה בדקה או שתיים והעיף אותי, לא אמרתי כלום, מה יכולתי להגיד? לא אמרתי לו אפילו שלום. נמאס לי ממנו ומכל הדבר הזה...אולי אחרי חמש שנים זה כבר לא מעניין, אני לא מעניינת אותו, זה נהיה סתם.

כאב לי לקרוא את מה שכתבת. בדיוק התחושות שאני הרגשתי כשגלתי. כואב מאוד להרגיש כך. חבל שלא אמרת לו. במיוחד שזה קרה לפני השעה שלך. ולא במקרה גילת. אני חושבת שהוא צריך לדעת וגם לדעת מה להגיב על כך. אולי תגידי לו פעם הבאה? זה נשמע לי ממש חשוב! וגם, רציתי לומר לך שלפעמים, אולי נדיר אך קיים, יש מטופלים שלוקח להם זמן לזוז מהכסא בזמן. והפסיכולוג צריך ורוצה שהם ילכו, אך הם מתעכבים בכיסא ובדלת הרבה זמן. ואי אפשר לגרור אותם משם. (שמעתי על כך מאנשים). ובגלל שמדובר על פרק זמן של כמה דקות יכול להיות שזה מה שקרה.