שבורה למחצה

הי, צריכה לדבר עם מישהו ומכיוון שאין ועם החברים לא מתחשק לי לדבר,אז אכתוב. אכתוב שקשה,שקשה מידי. אכתוב ששלשום יצאתי מהבית כי החלטתי שאני לא נכנסת לרע הזה שאני בדרך אליו. שאני עוצרת רגע לפני שלא תהיה דרך חזרה, התלבשתי אפילו התבשמתי לא יודעת בשביל מי.. הלכתי וחשבתי לעצמי מחשבות,לא טובות במיוחד אבל גם לא קיצוניות. חשבתי על כל מיני דברים ואנשים ומאמרים שקראתי ושאלות ותהיות ואז חציתי את הכביש. ומכונית פגעה לי ביד ושברה לי אותה. אני בסדר,אולי בנס,אבל אני בסדר,הגבס דוחה ולא נוח ובא לי לשבור אותו ולנפץ לו את האמא. זה כואב ומכעיס. אני רק שואלת את עצמי,עכשיו כשאני כבר שוכבת על הספה ונרגעתי מהתקרית המפחידה הזו,שואלת את עצמי איפה הייתי כשזה קרה? איפה הייתי בזמן שחציתי את הכביש? לא הסתכלתי בכלל לא הרמתי את הראש בשוט חציתי את הכביש בלי שום תהליך חשיבה.. ושואלת גם,מה אלוהים רוצה ממני? עשיתי הכל כדי לא להיכנס לרע הזה,קמתי מהמיטה התלבשתי,אפילו שמתי מוסיקה ברקע כדי שלא אתייאש בזמן ההתארגנות ליציאה. יצאתי התאמצתי בשביל לעזור לעצמי. ואז הוא דורס אותי ,מה הוא רוצה לומר לי? מה אני רוצה לומר לעצמי? מה זה אומר בכלל.. הכי קל לחשוב שזה אומר שאני צריכה להישאר במיטה. החלק הקשה הוא להתגבר עכשיו על ההלם ולהתרגל לגבס,ואז החלק הקשה עוד יותר הוא להחליט שוב לצאת מהמיטה שאליה אני מרותקת ברגע זה ועד להודעה חדשה.. נשמע קשה יותר ממה שזה.. אבל זה המצב פחות או יותר ואני חושבת על אמא שלי בתוכו,שגם אם הייתה כאן עכשיו,לא הייתה עושה דבר ,כמו שלא ניסתה לעצור את הדברים הרעים שקרו לי וכמובן שעם המטפלת שלי,רק שבלילות כל כך קשה וקר וכואב ביד,שהיא לא כאן לומר לי שנכון שכואב,אבל זה יעבור,כמו כל דבר זה יעבור. והנה אני אפילו לא צריכה שהיא תאמר את זה,כבר הפנמתי ולמדתי את זה בעצמי.. אין צורך במענה, עלמה

כל הכבוד לך עלמה! מהדברים הכי קשים לומדים לצמוח,וככל שכואב יותר ,כשתצליחי להתגבר (והנה את מנסה לעזור לעצמך !)את תתחזקי לעתיד טוב יותר. (אני אומרת את זה גם לעצמי עכשו...)שתהיה לך החלמה מהירה ותזכרי שאת גדולה!!

שלום עלמה, עצוב מה שכתבת. וכתבת גם שאין צורך במענה, אבל זרקת מכתב בבקבוק, ואני בקצה השני של האי, מצאתי אותו וזורקת בחזרה, פשוט כי לא משאירים ככה בקבוקים. מאוד לא נעים מה שעובר עליך, והיד השבורה, והכל שגם ככה לא היה קל. אז קודם כל החלמה מהירה, שהיד תתאחה בהקדם, ותזכרי שאם את שבורה למחצה, זה אומר שהחצי השני שלם... קרה לך נס, תאמיני בנסים. יושבת לידך עכשיו, קצת במקומה, ורוצה להגיד לילדה הקטנה שבך, שהכל יהיה בסדר. <3 סיגל

הי, מקווה שלא תכעסי שאני מתערבת... קודם כל רפואה שלמה, היה יכול להיות יותר גרוע, בכל זאת היה לך מזל גדול! אני מכירה את ההרגשה מכיוון שפעמיים שברתי את הידיים, ופעמיים את הרגלים אמנם לפני שנים רבות מאוד כשהייתי תינוקת וילדה צעירה ובכל זאת אני זוכרת. לדעתי זה שנדרסת לא כל כך קשור לאלוהים ולמסר כלשהו אלא למצב שבו הראש במקום אחר ואז אולי המסר הפשוט הוא שלא כדאי לחלום בכביש. אבל הזכרת גם את אלוהים וגם את אמא כמי שלא שמרו עליך ואת הרי עשית את כל מה שצריך מה שציפו ממך ולא הכבדת. זה קשור לצורך שלך במישהו שישגיח ושישמור עלייך, זו כמובן הפרשנות שלי בלבד. וגם לדעתי, לפעמים צריך לקבל את הרע, להבין על מה ולמה, למה זה קורה, מה הגורם, לא להתייאש אבל לחוות אותו את הרע...להיות עם זה קצת. פרידה

תודה. בהחלט התכוונתי רק להקשבה. כן,עדיין בטיפול.. רק שבלילות כל כך קשה. דווקא כשמגיע הרגע להניח את הכל ולישון בשקט,אז המחשבות הופכות לבלתי נסבלות והזכרונות קשים והגעגועים ללא יודעת מה,צפים ומציפים מטביעים אותי.. מחר אפגוש את המטפלת שלי ואגיד לה שהלילות קשים מאוד בימים האחרונים,שמרגישה שאני לאיכולה לעמוד בהם ושלא יכולה ולא מצליחה להתקשר ולהיעזר בה.. כי זה בלילה מאוחר ותוך כדי הסבל,נראה תמיד שאין איך לעזור ושהרע הזה ישאר לתמיד-אפילו שבבוקר רב הרע מתמתן למן מציק כזה. אני רוצה לחזור לעבוד וזה מורכב כל כך. ואולי אשאל אותך כמטפלת מסוג אחד למטפלת מסוג אחר: מה את עושה כשכל כך קשה? כשיש שבועות שלמים שאת מרגישה שאת נחלשת,איך את מקבלת מטופלים? ברור לי שחלק מהקושי,הוא זה שאני עובדת גם בלילות והעייפות והתוכן שבמקום העבודה,לא עוזרים. ובכל זאת-יש לי תואר ומקצוע ואני אוהבת אותו ורוצה להמשיך והכל לא עובד. תוך כמה חודשים או מרגע שאמרו לי שאמא שלי בחרה לא להיות כאן-נהיה כל כך קשה,הכל כל כך קשה. אני יודעת ומאמינה שיהיה בסדר,אני אופטימית,אבל זה לא עוזר. תודה לך,על המקום הזה הלא מובן מאילו. שאת נכנסת כל יום ועונה להודעות של אנשים שאת לא מכירה ונראה שאכפת לך.. אז תודה. עלמה